בשעות אחר הצהריים של יום חמישי הקדוש, מעט אחרי השעה 15:00, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש, אשא הובילם הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, וסגן הקוסטוד, האח ארטמיו ויטורס, יצאו ממנזר סאן סלבאטורה בתהלוכה להר ציון, המיקום של חדר הסעודה האחרונה, היכן שישוע ערך את הסעודה האחרונה, את ארוחת הפסח, עם השליחים לפני שהוסגר בלילה שבגן הזיתים. רבים מהמאמינים, נוצרים מקומיים ועולי רגל, אשר רצו לחלוק ברגע זה של תפילה קהילתית באחד המקומות הקדושים ביותר היקרים ללב הנוצרים ולמסורת הפרנציסקאנית, אכן הצטרפו לפרנציסקאנים.
בהתאם למסורת, חדר הסעודה האחרונה הינה הבית של הכנסייה האפוסטולית הראשונה. במחצית השנייה של המאה הרביעית, הנוצרים החליפו כנסייה קטנה זו עם בזיליקה גדולה שכינו אותה הר ציון ואם כל הכנסיות משום מוצאה האפוסטולי. היא שימרה את הזיכרון של מושבו של יעקב (ג'יימס), הבישוף הראשון של ירושלים, ושל העמוד שעליו לעגו על ישוע. מקום זה משמר את הזיכרון של הסעודה האחרונה, עם המיסוד של ההוחדה ושל רחיצת הרגליים, של הופעתו של ישוע שקם לתחייה, את המסר של הפיוס לשליחים ואת ירידתה של רוח הקודש על מרים והשליחים אשר נאספו כאן. הזיכרון של הירדמותה של מרים הונצח כאן במאה השביעית. הכנסייה של הר ציון עברה אירועי הרס ושיקום רבים ומאוחר יותר נבנתה מחדש בתקופת הצלבנים בשם מרים הקדושה שעל הר ציון. לאחר ההרס של שנת 1219 רק הקפלה מימי הביניים של הצלבנים נותרה במקומה, יחד עם קבר דוד מתחתיה וזהו מקום היקר עד היום גם ליהודים אשר באים לכאן כל העת על מנת להתפלל.
בשנת 1335 הפרנציסקאנים לקחו את המקום תחת חסותם, בנו מנזר על החלק הדרומי של הקלויסטר שעדין ניתן לראותו כיום. שורשיה של הקוסטודיה של ארץ הקודש נטועים כאן, כאשר קיבלו הכרה רשמית ע"י מסמך מהאפיפיור בשנת 1342. בקשים רבים, המנזר אוכלס עד שנת 1551 כאשר הרשויות התורכיות אילצו את האחים הפרנציסקאנים להתגורר בתוך חומות העיר העתיקה. המקום נשאר בידיים מוסלמיות עד 1948 ועם הקמת מדינת ישראל, הועבר ליהודים. כנסייה חדשה בצד מערב של חדר הסעודה האחרונה נבנתה בשנת 1910 ואשר מוקדשת להירדמותה של מרים ((דורמיציון בלעז) ואשר הנו שייך לבנדקטינים. בשנת 1936 הפרנציסקאנים חזרו לאזור של המקום הקדוש, אמצו בית ערבי עתיק שהפך למנזר קטן של פרנסיס הקדוש של חדר הסעודה האחרונה ואשר ידוע גם כחדר הסעודה האחרונה הקטן.
בשעה שחדר הסעודה האחרונה נותר נגיש למקרים, טקסים ליטורגיים נוצריים בחלקו הפנימי מותרים במספר אירועים בודדים. יום חמישי הקודש הוא אחד מאירועים אלו, כאשר המפגש המסורתי נערך בשעות אחר הצהריים ביום זה הינו חשוב במיוחד לקהילה הדתית ולמאמינים מן השורה. כבר לפני הגעת הקוסטוד, חדר הסעודה האחרונה העליון, היה עמוס בעולי רגל אשר המתינו באווירה כנה של היזכרות.
בשעה 15:30 הקוסטוד והאחים הפרנציסקאנים אשר ליוו אותו הגיעו והטקס אשר הנציח באמצעות שירה ותפילה את האירועים שאירעו כאן בליל הסעודה האחרונה החל עם המקראות מספר הבשורה לפי יוחנן ומרקוס אשר תיארו את רחיצת הרגליים, יסוד ההוחדה והמצווה החדשה של אהבה לרעך כמוך שישוע רצה להנחיל לשליחים. המעשה בפועל של רחיצת הרגליים חזר על עצמו ע"י האח פיצהבלה אשר התכופף לרחוץ את רגליהם של 12 ילדים מהקהילה של סאן סלבטורה: אחד ממעשיו המשמעותיים ביותר של ישוע אשר הראה את הערך של שירות לרעך אשר השליחים נקראו לבצעו ולחקותו בחייהם: "לכן אם אני המורה והאדון רחצתי את רגליכם גם אתם חייבים לרחוץ איש את רגלי אחיו, כי מופת נתתי לכם למען תעשו גם אתם כאשר עשיתי" (יוחנן, י"ג:14-15). הליטורגיה נסתיימה עם חזרה על "אבינו שבשמיים" אשר נאמרה בשפות שונות, מאחד את הנאספים באווירה אוניברסאלית.
לאחר קבלת הברכות הסופיות, הפרנציסקאנים וחלק מהמאמינים הלכו בתהלוכה לכנסיה הארמנית של יעקב הקדוש, היכן שהמסורת ממקמת את מות הקדושים של יעקב הקדוש. כאן, האח ארטמיו הסביר, היה ממוקם הארמון של כיפא, הכהן בגדול שלפני משפטו הדתי של ישוע נערך. לאחר ביקור בכנסייה, הפרנציסקאנים כיבדו עוד חדר, הקפלה של המלאכים, אשר בתוך המנזר הארמני שבו התמקמו הפרנציסקאנים לאחר סילוקם מהר ציון (חדר הסעודה האחרונה) בשנת 1551 והיו במשך 8 שנים אורחים של הארמנים. כאות להכרת תודה וחום, התהלוכה של הפרנציסקאנים של יום חמישי הקדוש באופן מסורתי עוצרת במקום זה. לסיום, לפני החזרה למנזר של סאן סלבטורה, נערך ביקור קצר לקפלה של מרקוס הקדוש שבקהילה הסורית האורתודוכסית.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – סטפנו דל פוצולו
בהתאם למסורת, חדר הסעודה האחרונה הינה הבית של הכנסייה האפוסטולית הראשונה. במחצית השנייה של המאה הרביעית, הנוצרים החליפו כנסייה קטנה זו עם בזיליקה גדולה שכינו אותה הר ציון ואם כל הכנסיות משום מוצאה האפוסטולי. היא שימרה את הזיכרון של מושבו של יעקב (ג'יימס), הבישוף הראשון של ירושלים, ושל העמוד שעליו לעגו על ישוע. מקום זה משמר את הזיכרון של הסעודה האחרונה, עם המיסוד של ההוחדה ושל רחיצת הרגליים, של הופעתו של ישוע שקם לתחייה, את המסר של הפיוס לשליחים ואת ירידתה של רוח הקודש על מרים והשליחים אשר נאספו כאן. הזיכרון של הירדמותה של מרים הונצח כאן במאה השביעית. הכנסייה של הר ציון עברה אירועי הרס ושיקום רבים ומאוחר יותר נבנתה מחדש בתקופת הצלבנים בשם מרים הקדושה שעל הר ציון. לאחר ההרס של שנת 1219 רק הקפלה מימי הביניים של הצלבנים נותרה במקומה, יחד עם קבר דוד מתחתיה וזהו מקום היקר עד היום גם ליהודים אשר באים לכאן כל העת על מנת להתפלל.
בשנת 1335 הפרנציסקאנים לקחו את המקום תחת חסותם, בנו מנזר על החלק הדרומי של הקלויסטר שעדין ניתן לראותו כיום. שורשיה של הקוסטודיה של ארץ הקודש נטועים כאן, כאשר קיבלו הכרה רשמית ע"י מסמך מהאפיפיור בשנת 1342. בקשים רבים, המנזר אוכלס עד שנת 1551 כאשר הרשויות התורכיות אילצו את האחים הפרנציסקאנים להתגורר בתוך חומות העיר העתיקה. המקום נשאר בידיים מוסלמיות עד 1948 ועם הקמת מדינת ישראל, הועבר ליהודים. כנסייה חדשה בצד מערב של חדר הסעודה האחרונה נבנתה בשנת 1910 ואשר מוקדשת להירדמותה של מרים ((דורמיציון בלעז) ואשר הנו שייך לבנדקטינים. בשנת 1936 הפרנציסקאנים חזרו לאזור של המקום הקדוש, אמצו בית ערבי עתיק שהפך למנזר קטן של פרנסיס הקדוש של חדר הסעודה האחרונה ואשר ידוע גם כחדר הסעודה האחרונה הקטן.
בשעה שחדר הסעודה האחרונה נותר נגיש למקרים, טקסים ליטורגיים נוצריים בחלקו הפנימי מותרים במספר אירועים בודדים. יום חמישי הקודש הוא אחד מאירועים אלו, כאשר המפגש המסורתי נערך בשעות אחר הצהריים ביום זה הינו חשוב במיוחד לקהילה הדתית ולמאמינים מן השורה. כבר לפני הגעת הקוסטוד, חדר הסעודה האחרונה העליון, היה עמוס בעולי רגל אשר המתינו באווירה כנה של היזכרות.
בשעה 15:30 הקוסטוד והאחים הפרנציסקאנים אשר ליוו אותו הגיעו והטקס אשר הנציח באמצעות שירה ותפילה את האירועים שאירעו כאן בליל הסעודה האחרונה החל עם המקראות מספר הבשורה לפי יוחנן ומרקוס אשר תיארו את רחיצת הרגליים, יסוד ההוחדה והמצווה החדשה של אהבה לרעך כמוך שישוע רצה להנחיל לשליחים. המעשה בפועל של רחיצת הרגליים חזר על עצמו ע"י האח פיצהבלה אשר התכופף לרחוץ את רגליהם של 12 ילדים מהקהילה של סאן סלבטורה: אחד ממעשיו המשמעותיים ביותר של ישוע אשר הראה את הערך של שירות לרעך אשר השליחים נקראו לבצעו ולחקותו בחייהם: "לכן אם אני המורה והאדון רחצתי את רגליכם גם אתם חייבים לרחוץ איש את רגלי אחיו, כי מופת נתתי לכם למען תעשו גם אתם כאשר עשיתי" (יוחנן, י"ג:14-15). הליטורגיה נסתיימה עם חזרה על "אבינו שבשמיים" אשר נאמרה בשפות שונות, מאחד את הנאספים באווירה אוניברסאלית.
לאחר קבלת הברכות הסופיות, הפרנציסקאנים וחלק מהמאמינים הלכו בתהלוכה לכנסיה הארמנית של יעקב הקדוש, היכן שהמסורת ממקמת את מות הקדושים של יעקב הקדוש. כאן, האח ארטמיו הסביר, היה ממוקם הארמון של כיפא, הכהן בגדול שלפני משפטו הדתי של ישוע נערך. לאחר ביקור בכנסייה, הפרנציסקאנים כיבדו עוד חדר, הקפלה של המלאכים, אשר בתוך המנזר הארמני שבו התמקמו הפרנציסקאנים לאחר סילוקם מהר ציון (חדר הסעודה האחרונה) בשנת 1551 והיו במשך 8 שנים אורחים של הארמנים. כאות להכרת תודה וחום, התהלוכה של הפרנציסקאנים של יום חמישי הקדוש באופן מסורתי עוצרת במקום זה. לסיום, לפני החזרה למנזר של סאן סלבטורה, נערך ביקור קצר לקפלה של מרקוס הקדוש שבקהילה הסורית האורתודוכסית.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – סטפנו דל פוצולו