לקוסטודיה של ארץ הקודש ישנה נוכחות בלבנון. היותה של הקוסטודיה פעילה במספר ערים וכפרים, הביאה מצד של מספר משפחות עיראקיות מ-קרקוש, שהפכו לפליטים בארץ הלבנון לבקש את הקהילה הפרנציסקאנית בתקופה האחרונה. בקשות אלו הוגשו לקהילה הפרנציסקאנית של דיר מימאס, בחלק הדרומי ביותר של לבנון; זהו המקום שבו האב תופיק החליט לסייע למשפחות אלו.
עם תחילתו של החורף הנוכחי, הקילומטרז' של הרכב של האב תופיק גדל. היה זה היום הראשון של השבוע וכרגיל, האב תופיק עורך שתי סעודות אדון: הראשונה בשעה שמונה וחצי בעיר החוף של צור, והשנייה – ב-11 בהרים המרחקים של דיר מימאס. הקוסטודיה של ארץ הקודש בעלת נוכחות של יותר מ-60 שנה ולה כנסייה ומנזר. אין זמן יקר לאבד; המאמינים ממתינים ובייחוד המשפחות הנוצריות מ-קרקוש, עיראק, שהגיעו לאחרונה לקהילה.
בשבועות החרונים ולאחר שעזבו את ההורים, עבודה ורכוש, הם מצאו מקום בטוח ב-דיר מימאס, מקום הממוקם 90 ק"מ מביירות. האב תופיק (האחראי על הקהילה הלטינית) ועל הכפר הנוצרי כולו המונה 400 נפש קיבלו את הפליטים חורמית ומוראלית. "מה היינו יכולים לעשות אחרת?" שואל אחד מאנשי הקהילה לאחר סעודת האדון. "כל יום אנו שומעים על המצב של העם העיראקי ובייחוד בהתייחס למשפחות הנוצריות מ-קרקוש, אשר מחפשים מקום מקלט במקום שלך למחרת. אנו התארגנו בעצמנו." הפשטות של מילים אלו והסימפטיה הספונטנית של הכפריים של דיר מימאס מפליאים, בייחוד בהתייחס ללחץ הדמוגראפי והכלכלי שנכפה על לבנון עקב נוכחות של פליטים סורים (1.6 מיליון), פלסטינים (300,000) ועיראקים שכבר נוכחים (9,000).
אולם כיצד לשכן משפחות חסרות כל ולשולח את ילדיהם לבית הספר? אנשי הכפר של דיר מימאס רחוקים מלהיות מבוססים. רובם עוסקים בתחום הזיתים או עובדים בצבא של יוניפיל – כח האו"ם בלבנון. הכלכלה של דרום לבנון נחלשה רבות עקב מלחמות עוקבות כנגד ישראל, והאחרונה ביניהם היתה ב-2006. אולם הבה לא נשכח את התושייה של האב תופיק, פרנציסקאני לבנוני וראש המנזר שבביירות. הוא מסביר: "בעבור חלק מהתושבים, דיר מימאס הינה בית קיט בקיץ, וברוב השנה הם מעדיפים את האקלים המתון יותר של ביירות. ביקשנו מהם רשות באם הם מסכימים להשכיר את בתיהם במחיר נמוך על מנת לשכן משפחות אלו". ואנו עדים לאקומניזם של עזרה הדדית: הקוסטודיה של ארץ הקודש לוקחת על עצמה להשכיר שבעה דירות זמינות והכנסייה היוונית אורתודוכסית ממלאת את מיכלי הדלק לתקופת החורף. האנשים הללו קיבל מזון ובגדים. לנה חאזי, האישה היחידה שנבחרה למועצת העירונית של העיר נלחמת בעבור הכפר על חלוקת מזון ונמצאת בקשר עם ארגון בעד ארץ הקודש (מלכ"ר של הקוסטודיה) במימון של שירותי בריאות, תחבורה, תרגום..היא לוקחת אותנו למפגש עם אחת מהמשפחות הללו. האב תופיק מגיע והילדים באים בריצה. תוך מספר שבועות האב תופיק הפך לקרוב משפחה בעבורם.
נג'לא (כבת 30) הינה אמא לשלושה ילדים שמעולם לא עזבו אותה: ראניה, הבת הבכורה כבת 10, הבן דוד כבן 8 וחגג את יום ההולדת כשהגיעו לכפר ו-נור, הצעיר, עוד לא 4. הסיפור שלהם? לצערנו הרב, דומה למשפחות רבות מ-קרקוש,שהיתה פעם העיר הנוצרית הגדולה ביותר בעיראק. ב-7 באוגוסט 2014, לאחר שבועות של סבל והתנגדות העיר נפלה לידי האיסלמיסטים [דאעש]. אי לכך, למשפחות לא היתה ברירה אחרת למעט בריחה. היעד הראשון היה תורכיה: "היה את מחסום השפה; דיברנו ארמית וערבית ולא תורכית. ונוצרים אינם מתקבלים בחום ובשמחה כך שנאלצנו להתחבא משך 40 יום, לא יצאנו החוצה, לא דיברנו עם אף אחד",אומרת האם הצעירה ומתבוננת בילדיה בדממה עמוקה שאינה מותירה כל ספק. בין ההגירה, העוני, העדר מעמד משפטי, הם יודעים שחייהם לא יהיו כבעבר. נג'לא ובעלה חיו חיי נוחות והיתה להם אפילו מכונית; הוא היה מורה. הבת הבכורה, ראניה, אומרת שהיא מתגעגעת לבית שלה, אולם גם לחבריה. היא היתה רוצה ללכת לבית הספר, ללמוד אנגלית, "אבל אני אוהבת את לבנון", אומרת בחיוך.
להזין את התקווה
ביום ראשון בבוקר, הפליטים מגיעים לשמוע את הדרשה של האב תופיק. למרות שהם נוהגים במסורת מזרחית משפחות אלו הן קתוליות, מביעות באותה דרך את האמונה בישוע המשיח ומקבלות את הלחם והיין באותה ה-הוחדה [אוכריסטיה]. אין כלל קהילה סורית קתולית בכפר, כך שהמשפחות מחפשות את הדלת של הכנסייה שקיבלה אותם בחום. האב תופיק מדגיש ש"האפיפיור פרנסיס ממשיך להזמין את הכנסייה להתקרב קרוב יותר לאחים הקתולים שלו של המזרח וכעת הם זקוקים לנו". כך שחג המולד היה אירוע משמח וארוחה טובה חולקה יחד עם מתנות לילדים כחלק מארגון מקומי. פעילויות של פנאי לצעירים ופעילויות רוחניות הוכנו לשנה הבאה. ואמנם, לקהילה הפרנציסקאנית ישנו חדר מפגש גדול וחצר לפעילות ספורטיבית גדולה גם כן: "לפחות לכמה שעות יום ראשון זהו יום נפלא להתחלה" מקווה הפרנציסקאני חסר הלאות. "משפחות אלו איבדו כמעט את הכל, אסור לנו להשאיר בצד את התקווה הנוצרית שלהם, עלינו להזין אותה", הוא אומר. האב תופיק אינו כהן דת סורי ואין לו כל אמביציה להיות כזה: "אני קתולי-לטיני ואני שמח שחלק מהאחים שלנו באים מזרם ומנהגים אחרים ודבר זה מאפשר לגלות כיצד אנו חיים את האמונה שלנו אפילו אם הם רק ארעיים. אנו צרכים להעשיר את עצמנו ממפגש זה. "תחת ההגנה של מאמאס הקדוש, הקדוש המעונה מהמאה השלישית אשר העניק לעיירה את שמה, משפחות עיראקיות אלו הצליחו להתגבר על אי הוודאות של גורלם, "כאן אנו חשים כמעט כמו בבית משום שהאנשים מתייחסים אלינו בטוב לב", מסיימת נג'לא את דבריה.
אוטובוס לבית הספר
מבודדים ב-דיר מימאס, שמונה משפחות עיראקיות אלו ובייחוד 19 צעירים צריכים להיות משולבים בחברה הלבנונית. גם באם הילדים נרשמו בבתי הספר הסמוכים של קלאיה, הם אינם יכולים להגיע לשם עקב חוסר משאבים לשלם בעבור התחבורה לבית הספר. "בעבור 19 צעירים אלו, נדרש מיניבוס אחד, 5 פעמים בשבוע למשך חצי שנה הקרובה והעלות היא כמעט 1500 אירו", אומר האב תופיק. הילדים יכולים לא רק ללמוד, אלא גם לצאת מהבתים שלהם על מנת להחליף רעיונות ולשחק עם ילדים אחרים.
אמילי ריי
עם תחילתו של החורף הנוכחי, הקילומטרז' של הרכב של האב תופיק גדל. היה זה היום הראשון של השבוע וכרגיל, האב תופיק עורך שתי סעודות אדון: הראשונה בשעה שמונה וחצי בעיר החוף של צור, והשנייה – ב-11 בהרים המרחקים של דיר מימאס. הקוסטודיה של ארץ הקודש בעלת נוכחות של יותר מ-60 שנה ולה כנסייה ומנזר. אין זמן יקר לאבד; המאמינים ממתינים ובייחוד המשפחות הנוצריות מ-קרקוש, עיראק, שהגיעו לאחרונה לקהילה.
בשבועות החרונים ולאחר שעזבו את ההורים, עבודה ורכוש, הם מצאו מקום בטוח ב-דיר מימאס, מקום הממוקם 90 ק"מ מביירות. האב תופיק (האחראי על הקהילה הלטינית) ועל הכפר הנוצרי כולו המונה 400 נפש קיבלו את הפליטים חורמית ומוראלית. "מה היינו יכולים לעשות אחרת?" שואל אחד מאנשי הקהילה לאחר סעודת האדון. "כל יום אנו שומעים על המצב של העם העיראקי ובייחוד בהתייחס למשפחות הנוצריות מ-קרקוש, אשר מחפשים מקום מקלט במקום שלך למחרת. אנו התארגנו בעצמנו." הפשטות של מילים אלו והסימפטיה הספונטנית של הכפריים של דיר מימאס מפליאים, בייחוד בהתייחס ללחץ הדמוגראפי והכלכלי שנכפה על לבנון עקב נוכחות של פליטים סורים (1.6 מיליון), פלסטינים (300,000) ועיראקים שכבר נוכחים (9,000).
אולם כיצד לשכן משפחות חסרות כל ולשולח את ילדיהם לבית הספר? אנשי הכפר של דיר מימאס רחוקים מלהיות מבוססים. רובם עוסקים בתחום הזיתים או עובדים בצבא של יוניפיל – כח האו"ם בלבנון. הכלכלה של דרום לבנון נחלשה רבות עקב מלחמות עוקבות כנגד ישראל, והאחרונה ביניהם היתה ב-2006. אולם הבה לא נשכח את התושייה של האב תופיק, פרנציסקאני לבנוני וראש המנזר שבביירות. הוא מסביר: "בעבור חלק מהתושבים, דיר מימאס הינה בית קיט בקיץ, וברוב השנה הם מעדיפים את האקלים המתון יותר של ביירות. ביקשנו מהם רשות באם הם מסכימים להשכיר את בתיהם במחיר נמוך על מנת לשכן משפחות אלו". ואנו עדים לאקומניזם של עזרה הדדית: הקוסטודיה של ארץ הקודש לוקחת על עצמה להשכיר שבעה דירות זמינות והכנסייה היוונית אורתודוכסית ממלאת את מיכלי הדלק לתקופת החורף. האנשים הללו קיבל מזון ובגדים. לנה חאזי, האישה היחידה שנבחרה למועצת העירונית של העיר נלחמת בעבור הכפר על חלוקת מזון ונמצאת בקשר עם ארגון בעד ארץ הקודש (מלכ"ר של הקוסטודיה) במימון של שירותי בריאות, תחבורה, תרגום..היא לוקחת אותנו למפגש עם אחת מהמשפחות הללו. האב תופיק מגיע והילדים באים בריצה. תוך מספר שבועות האב תופיק הפך לקרוב משפחה בעבורם.
נג'לא (כבת 30) הינה אמא לשלושה ילדים שמעולם לא עזבו אותה: ראניה, הבת הבכורה כבת 10, הבן דוד כבן 8 וחגג את יום ההולדת כשהגיעו לכפר ו-נור, הצעיר, עוד לא 4. הסיפור שלהם? לצערנו הרב, דומה למשפחות רבות מ-קרקוש,שהיתה פעם העיר הנוצרית הגדולה ביותר בעיראק. ב-7 באוגוסט 2014, לאחר שבועות של סבל והתנגדות העיר נפלה לידי האיסלמיסטים [דאעש]. אי לכך, למשפחות לא היתה ברירה אחרת למעט בריחה. היעד הראשון היה תורכיה: "היה את מחסום השפה; דיברנו ארמית וערבית ולא תורכית. ונוצרים אינם מתקבלים בחום ובשמחה כך שנאלצנו להתחבא משך 40 יום, לא יצאנו החוצה, לא דיברנו עם אף אחד",אומרת האם הצעירה ומתבוננת בילדיה בדממה עמוקה שאינה מותירה כל ספק. בין ההגירה, העוני, העדר מעמד משפטי, הם יודעים שחייהם לא יהיו כבעבר. נג'לא ובעלה חיו חיי נוחות והיתה להם אפילו מכונית; הוא היה מורה. הבת הבכורה, ראניה, אומרת שהיא מתגעגעת לבית שלה, אולם גם לחבריה. היא היתה רוצה ללכת לבית הספר, ללמוד אנגלית, "אבל אני אוהבת את לבנון", אומרת בחיוך.
להזין את התקווה
ביום ראשון בבוקר, הפליטים מגיעים לשמוע את הדרשה של האב תופיק. למרות שהם נוהגים במסורת מזרחית משפחות אלו הן קתוליות, מביעות באותה דרך את האמונה בישוע המשיח ומקבלות את הלחם והיין באותה ה-הוחדה [אוכריסטיה]. אין כלל קהילה סורית קתולית בכפר, כך שהמשפחות מחפשות את הדלת של הכנסייה שקיבלה אותם בחום. האב תופיק מדגיש ש"האפיפיור פרנסיס ממשיך להזמין את הכנסייה להתקרב קרוב יותר לאחים הקתולים שלו של המזרח וכעת הם זקוקים לנו". כך שחג המולד היה אירוע משמח וארוחה טובה חולקה יחד עם מתנות לילדים כחלק מארגון מקומי. פעילויות של פנאי לצעירים ופעילויות רוחניות הוכנו לשנה הבאה. ואמנם, לקהילה הפרנציסקאנית ישנו חדר מפגש גדול וחצר לפעילות ספורטיבית גדולה גם כן: "לפחות לכמה שעות יום ראשון זהו יום נפלא להתחלה" מקווה הפרנציסקאני חסר הלאות. "משפחות אלו איבדו כמעט את הכל, אסור לנו להשאיר בצד את התקווה הנוצרית שלהם, עלינו להזין אותה", הוא אומר. האב תופיק אינו כהן דת סורי ואין לו כל אמביציה להיות כזה: "אני קתולי-לטיני ואני שמח שחלק מהאחים שלנו באים מזרם ומנהגים אחרים ודבר זה מאפשר לגלות כיצד אנו חיים את האמונה שלנו אפילו אם הם רק ארעיים. אנו צרכים להעשיר את עצמנו ממפגש זה. "תחת ההגנה של מאמאס הקדוש, הקדוש המעונה מהמאה השלישית אשר העניק לעיירה את שמה, משפחות עיראקיות אלו הצליחו להתגבר על אי הוודאות של גורלם, "כאן אנו חשים כמעט כמו בבית משום שהאנשים מתייחסים אלינו בטוב לב", מסיימת נג'לא את דבריה.
אוטובוס לבית הספר
מבודדים ב-דיר מימאס, שמונה משפחות עיראקיות אלו ובייחוד 19 צעירים צריכים להיות משולבים בחברה הלבנונית. גם באם הילדים נרשמו בבתי הספר הסמוכים של קלאיה, הם אינם יכולים להגיע לשם עקב חוסר משאבים לשלם בעבור התחבורה לבית הספר. "בעבור 19 צעירים אלו, נדרש מיניבוס אחד, 5 פעמים בשבוע למשך חצי שנה הקרובה והעלות היא כמעט 1500 אירו", אומר האב תופיק. הילדים יכולים לא רק ללמוד, אלא גם לצאת מהבתים שלהם על מנת להחליף רעיונות ולשחק עם ילדים אחרים.
אמילי ריי