בהר המקודש של לה וורנה, היכן שפרנסיס הקדוש קיבל את החותם של הסטיגמטה, נערך יום של חגיגה עבור המשפחה הפרנציסקאנית. במקום העמוס בתפילות ובזיכרון, שמונה אחים פרנציסקאנים ערכו את הנדרים הראשונים שלהם כיועצים של הבשורה, לאחר שהשלימו שנה של תקופת החונכות ונכנו באופן רשמי למסדר [הפרנציסקאני].
הם ערכו את הנדרים שלהם:
האח טוצוקוו פיטרג'יימס אג'ימאדו, האח ליאו צוקוואנזום אוגוה, האל האגופ ארבטליאן, האח ואליד יואנה דאהר והאי יואכים פורטונה חוזה – מהקסוטודיה של ארץ הקודש.
האח סירו קפנארה – מהפרובינציה של לציו, אברוצו.
האח אדוארד דאקה – הקוסטודיה של אלבניה, מונטה נגרו.
האח פיטר באחיט – הפרובינציה של מצרים.
הליטורגיה הפכה לחיה על ידי האחדות שהתבטאה במילים של הענווה מפיו של האח פרנצ'סקו אילפו, הקוסטוד של ארץ הקודש, שערך את האירוע. האח אילפו הזמין א האחים הפרנציסקאנים ואת הנקהלים לגלות מחדש את הלה של החיים המקודשים: לא מיזם שנבנה על ידי אדם,, אלא תגובה למתן האל. הוא ציטט מהאגרת אל הקולוסים, הוא הזכיר כי "היוזמה הינה תמיד של האל", משום שהוא מי שמפייס וקורא, מעניק את הרוח המאפשרת חיים מקודשים לישוע.
הקוסטוד הזכיר שהיעד של ייעוד דתי אינו ראשית כל לעשות, אלא להיהפך לקדוש. קדושה, כך הסביר, אינה רק פריבילגיה של אלו עם מתנות יוצאות דופן, אל של אלו שמרשים לעצמם להשתנות ע"י ישוע עד לנקודה שבה יכולים לומר כמו שאול השליח: "אני אינני מי שחי, אלא ישוע חי בי". לשמור על הרצון, נדרשת על מנת להישאר איתן באמונה, באמצעות לימוד, תפילה ושקט לפני ההוחדה, ולא לזנוח את התקווה שבספר הבשורה, לחיות ללא פשרות, ולכן להראות ש"אפילו כיום הבושרה יכולה לחיות".
האח אילפו לאחר מכם הזכיר את ההתנסות של פרנסיס הקדוש, הדגיש שאין כל אוטנטיות של עבודת האל ללא אהבת האחר באופן קונקרטי. האחווה של האחים חיזקו עם הנדרים שאין זה רעיון אבסטרקטי, אלא מציאות חיה ונושמת, המורכבת מפנים וסיפורים שהוענקו על האל עצמו. ביום זה של חיי היום יום, עם המגבלות שלו ועם העושר שלו, שכל אחד נקרא לחפש ולפגוש את ישוע האדון.
האירוע ההסתיים באווירה של שמחה משותפת, מעביר את המסר באופן מוחשי על ענווה: האל ממשיך לקרוא, קדושה הינה אפשרית והבשורה חיה ונשארת רדיקלית ככוח שמחדש את העולם.
Francesco Guaraldi
