כפי שדווח ע"י האב ג’וזפה נאזרו במכתב משנת 1995, ההיסטוריה של הקוסטודיה תמיד אופיינה ע"י מסירות מתמשכת לקדוש מסוים בעל שורשים פורטוגזים. אולם עד תחילת המאה ה-20 (בתאריך ה-28 ביולי 1920) שאנתוני הקדוש נבחר כ"פטרון מיוחד וכמגינה של הקוסטודיה."
בשנת 1917, פלסטינה, בדומה לשאר העולם, היתה במצב של מלחמה. הקונפליקט היה בין הטורקים לבין הבריטים. הרשויות התורכיות, אשר היו בנות ברית של גרמניה, היו בשליטה. אזרחים אירופאים, כולל אנשי דת, טרם גורשו, והפרנציסקאנים האיטלקים עדיין היו בארץ. אולם בנקודה מסוימת, המושל התורכי של ירושלים, ג’ימאל פאשיה, הורה שהם ייאסרו. הצו היה אמור להיאכף ברגע שהצו הרשמי יונפק, דבר אשר יותיר את המקומות הקדושים ללא שומריהם הקתוליים.
הנשיא של הקוסטודיה, האב אוטימיו קסטלאני, קרא לתפילה נלהבת בכל המנזרים של הקוסטודיה בסדרות של שלושה מחזורי תפילה לכבודו של אנתוני הקדוש מ-פדואה. סבב התפילה התרחש בין ה-22 ל-27 לאפריל והיה החלטי מכיוון שהצו הרשמי כבר הונפק. "בבוקרו של היום השלישי של סבב התפילה" דיווח היסטוריון מאותה תקופה, "הפטריארך של ירושלים נפגש עם ג’ימאל פאשיה, אשר ביקש ממנו לברך את הבישוף המסייע שלו, מונסיניור פיקרדו, אשר היה חולה מאד." להפתעתו הרבה, "לא רק שהוא קיבל את הברכה שחפץ בה, אלא את זו של כהני הדת והנזירים והנזירות וביניהם הפרנציסקאנים האיטלקים."
לא היתה זו המצוקה הראשונה ואף לא האחרונה של המלחמה, אלא מרגע שהאב אוטימיו קסטליאני חידש את רצונו – והוא ביטא זאת בנסיבות אחרות – לבחור באנתוני הקדוש מ-פדואה כפטרון הקדוש של הקוסטודיה.
אנתוני הקדוש לא המתין למחווה זו מהבנים על מנת לספק עזרה. בנובמבר 1917, האחים הפרנציסקאנים שוב התמודדו עם סכנת מאסר. ושוב, אנתוני הקדוש שוב נתעורר בעת זו, כאשר הגיע מברק מקונסטנטינופול ביום האחרון של סבב התפילות, אשר קרא לשחרר את הפרנציסקאנים הכלואים. הצו ציין כי "הפרנציסקאנים בארץ הקודש לא יוטרדו עוד; אלא, יש להניחם לנפשם היכן שהם נמצאים, משום שהם אינם מזיקים ואינם עוסקים בפוליטיקה."
לאחר המלחמה, בהמשך להצעה של האב קסטליאני, רצונו כובד, ע"י הוראה מאת האב פרדיננדו דיטאלבי עם האישור של האפיפיור בנדיקטוס ה-15. מאז, היום של אנתוני הקדוש מ-פדואה מכובד בקוסטודיה של ארץ הקודש.
מארי-ארמל ביליו עם סיועו של האב בסיליו טלטיניאן
בשנת 1917, פלסטינה, בדומה לשאר העולם, היתה במצב של מלחמה. הקונפליקט היה בין הטורקים לבין הבריטים. הרשויות התורכיות, אשר היו בנות ברית של גרמניה, היו בשליטה. אזרחים אירופאים, כולל אנשי דת, טרם גורשו, והפרנציסקאנים האיטלקים עדיין היו בארץ. אולם בנקודה מסוימת, המושל התורכי של ירושלים, ג’ימאל פאשיה, הורה שהם ייאסרו. הצו היה אמור להיאכף ברגע שהצו הרשמי יונפק, דבר אשר יותיר את המקומות הקדושים ללא שומריהם הקתוליים.
הנשיא של הקוסטודיה, האב אוטימיו קסטלאני, קרא לתפילה נלהבת בכל המנזרים של הקוסטודיה בסדרות של שלושה מחזורי תפילה לכבודו של אנתוני הקדוש מ-פדואה. סבב התפילה התרחש בין ה-22 ל-27 לאפריל והיה החלטי מכיוון שהצו הרשמי כבר הונפק. "בבוקרו של היום השלישי של סבב התפילה" דיווח היסטוריון מאותה תקופה, "הפטריארך של ירושלים נפגש עם ג’ימאל פאשיה, אשר ביקש ממנו לברך את הבישוף המסייע שלו, מונסיניור פיקרדו, אשר היה חולה מאד." להפתעתו הרבה, "לא רק שהוא קיבל את הברכה שחפץ בה, אלא את זו של כהני הדת והנזירים והנזירות וביניהם הפרנציסקאנים האיטלקים."
לא היתה זו המצוקה הראשונה ואף לא האחרונה של המלחמה, אלא מרגע שהאב אוטימיו קסטליאני חידש את רצונו – והוא ביטא זאת בנסיבות אחרות – לבחור באנתוני הקדוש מ-פדואה כפטרון הקדוש של הקוסטודיה.
אנתוני הקדוש לא המתין למחווה זו מהבנים על מנת לספק עזרה. בנובמבר 1917, האחים הפרנציסקאנים שוב התמודדו עם סכנת מאסר. ושוב, אנתוני הקדוש שוב נתעורר בעת זו, כאשר הגיע מברק מקונסטנטינופול ביום האחרון של סבב התפילות, אשר קרא לשחרר את הפרנציסקאנים הכלואים. הצו ציין כי "הפרנציסקאנים בארץ הקודש לא יוטרדו עוד; אלא, יש להניחם לנפשם היכן שהם נמצאים, משום שהם אינם מזיקים ואינם עוסקים בפוליטיקה."
לאחר המלחמה, בהמשך להצעה של האב קסטליאני, רצונו כובד, ע"י הוראה מאת האב פרדיננדו דיטאלבי עם האישור של האפיפיור בנדיקטוס ה-15. מאז, היום של אנתוני הקדוש מ-פדואה מכובד בקוסטודיה של ארץ הקודש.
מארי-ארמל ביליו עם סיועו של האב בסיליו טלטיניאן