כאן בירושלים, כמו בכל העולם, יום החג של קלייר הקדושה מציין את שמונה מאות השנים לייסוד המסדר של קדושה זו מאסיזי.
ביום החג החל ביום שישי, ה-10 באוגוסט, עם תפילת הערבית הראשונה, שנערכה ע"י האח הפרנציסקאני פאראס חג'אזין, כהן הדת של קהילת סאן סלבטורה, בנוכחות האחים הפרנציסקאנים, אנשי דת ומאמינים.
ביום ראשון, ה-11 באוגוסט, נערכה סעודת האדון בקפלה של המנזר של הקלריסות העניות שבירושלים.
הבישוף המסייע, ויליאם שומאלי, ערך את סעודת האדון עם האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד שהיה כהן דת מסייע. בקרב הנוכחים היה סגן הקונסול הצרפתי, מר אוליבייה פלנקו.
בדרשה שלו, הבישוף שומאלי, הזכיר את ההתנסות של קלייר, שהיתה בגיל 12, והתרשמה מהדוגמא של פרנסיס הקדוש, ואשר החליט להקדיש עצמו ואת כל בגדיו ולהחזירם לאביו, ברנרדון. קלייר הצעירה, שבע שנים לאחר מכן, ברחה מהבית על מנת להצטרף לפרנסיס ובני לוויתו ב-פורטינקולה.
הבישוף שומאלי קישר את התנסות החיים הזו של קלייר לטקסט מספר הבשורה לפי יוחנן "מי שיישאר בי ואני בו יישא פרי רב" (פרק 15:5) כדרך המגשימה כיצד קלייר יכלה להישאר עם ישוע ולהביא לפירות רבים של קדושה ואהבה לאדון.
הבישוף המסייע חיפש את התיווך של הקדוש מאסיזי בעבור המזרח התיכון, בייחוד באירועים שבסוריה, האלימות בסיני ובעבור השלווה בארץ הקודש.
האפיפיור פיוס ה-12 כינה את קלייר "הפטרונית של התקשורת" משום שבערב חג המולד בשנת 1252, בשעה שהיתה בתאה, היא יכלה להרהר אודות העריסה [של ישוע] ואודות טקסים שהתרחשו בכנסיית סנטה מריה דל'אנג'לי.
לאחר הברכה ונשיקה לשרידים [של קלייר הקדושה] היה זה זמן של אחווה בגן של המנזר.
לקלריסות ישנם שני מנזרים בארץ הקודש – בנצרת ובירושלים.
המנזר בירושלים ממוקם בפרברי העיר העתיקה ונוסד בשלהי המאה ה-19 ע"י הנזירה הצרפתייה אליזבט מ-קלברי. כיום זהו נווה מדבר רוחני ובית רוחני לקהילה המונה 15 נזירות ממדינות שונות.
אולם מיהי קלייר?
היא נולדה בשנת 1193, למשפחה עשירה ואריסטוקרטית. היא וויתרה על עושר ואצילות על מנת לחיות חיי עוני וענווה, אימצה את אורח החיים שהוצע ע"י פרנסיס מאסיזי. אפילו שהוריה, כפי שהיה נהוג בזמנו, תכננו עבורה את הנישואים למפרע, קלייר בגיל 18, במעשה נועז שביטא רצון ללכת בעקבות ישוע המשיח וע"י הערצה לפרנסיס, עזבה את בית משפחתה ובלוויית חברה, בונה מ-גולפוציו, נפגשה בחשאי עם האחים הפרנציסקאנים בקפלה הקטנה של פורטינקולה. היה זה ערב של יום ראשון של הלולבים. במעשה סימבולי מעמיק, סיפר פרנסיס הקדוש את שערה של קלייר והניח על ראשה כיסוי ראש וגלימה. מרגע זה ואילך, היא היתה הכלה הבתולה של ישוע, ענווה וענייה, מקדישה עצמה לו באופן מוחלט.
כמו קלייר ומי שהצטרף אליה, נשים רבות משך ההיסטוריה נמשכו לאהבתו של ישוע ליופיו כדמות אלוהית, שממלא את לבבן.
קלייר היתה האישה הראשונה בכנסיה שכתבה תקנון, שאושר מספר ימים לפני מותה.
קלייר ופרנסיס הינם שני אנשים המתרכזים לחלוטין באל. חייהם הינם "הנני" כקריאה לבישור רדיקלי שיכול להיות מובן חלקית בלבד.
דוגמא זו רלוונטית כיום מאשר מבעבר ומרתקת, בייחוד לצעירים החיים בחברה אינדיבידואלית