האירוע לזכר של גבירתנו של שבעת הייסורים, המייצג דבר מה ייחודי לעיר של ירושלים, מסמן את תחילתו של השבוע הקדוש. סעודת האדון נחוגה ב-31 במרץ בגולגולתא במזבח של גבירנו של הייסורים, המפריד את הקאפלה השייכת ליוונים האורתודוכסים ובין הקפלה הלטינית של הצליבה. הפסל עשוי עץ של מרים, שהוענק לכנסיית הקבר בשנת 1778 על ידי מרי הצדקת, מלכת פורטוגל נמצא כאן: החזה של מרים הבתולה מחורר על ידי חרב, בהתייחס לטקסט מספר הבשורה לפי לוקאס, כששמעון מדבר אליה "וחרב תעבור בליבך" (ספר הבשורה לפי לוקאס, ב, 35).
לפי המסורת, היה זה הסגן של הקוסטוד, האח איבראהים פאלטאס, שערך את האירוע שבו שבעת הייסורים של מרים הוזכרו ואשר יוצרים מעין דרך של סבל, שאותה אם האדון הינה הדמות המרכזית במהלך חייה הארציים: הנבואה של שעמון על בנה (לוקאס, ב, 34-35), הבריחה עם יוסף והילד למצרים (מתי, ב, 13-21), ישוע נאבד בבית המקדש בהיותו בן 12 (לוקאס ב, 41-51), המפגש עם ישוע בדרך הייסורים (לוקאס, כ"ג, 27-31), הסבל שלה לרגלי הצלב של ישוע על הצלב (יוחנן, י"ט, 25-27)הרגע שהיא מחזיקה את הראש של בנה המת בזרועותיה (מתי, 27, 57-59) ולבסוף כשהיא נוכחת בסגירה של קברו של ישוע (יוחנן, י"ט, 40-42).
בדרשה שלו, האח פאלטאס הזמין את המאמינים להתפלל עבור כל האימהות אשר כאן כמו בכל העולם הינן נפגעות בייחוד מאי צדק ומלחמות, ממש כמו מרים שהתענתה על ידי המוות של ילדיהם: "היום ביום החג של גבירתנו של הייסורים, במקום זה של בגולגולתא , הייחודי בעולם כולו, אנו נושאים בליבנו ובתפילותינו את הסבל והכאב של אימהות רבות בארץ זו, כמו בעולם כולו, שאיבדו את ילדיהם, במצבים של מלחמות אבסורדיות וקונפליקטים: הבה נשים את עצמנו לרגלי הצלב על מנת שנעורר באל האב כך השלום יחזור לכדור הארץ בחגיגה של יום החג של גבירתנו של הייסורים שיכול לעזור לנו להבין את המתנה הגדולה שקיבלתנו מהצלב של ישוע המשיח."
לאור הסבל הגדול ביותר שיכול להיות, מותו של ילד, יש דבר מה חמור ועמוק יותר. "אולם בן זה שלה," המשיך ואמר האח איבראהים פאלטאס, "שיציל אנשים, ייתן את היין החדש לאנשים וייתן את רוח הקודש שלו לאנשים. כך שמרים חייבת לקבל את אובדן בנה לטובת אהבת האנשים. במובן מסוים, אנו יכולים לומר שברגע זה מרים חווה את האימהות בעומקה הרב ביותר, משום שהיא אימו של המשיח וכעת היא הופכת לאמא של גופו של ישוע, של הכנסייה, דהיינו של כל הנוצרים".
הקבוצה שדבקה כה רבות במרים הבתולה של הייסורים ושל שבעת הייסורים הינה דבקות עתיקה, שכבר קיים מסוף המאה ה-11, נקבע לאחר מכן ליום שישי שלפני יום הראשון של הלולבים על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-13 בשנת 1727, נוסד ב-16 בספטמבר במהלך מועצת הוותיקן השנייה. אולם כאן בכנסיית הקבר, הטקסיות של לפני מועצת הוותיקן עדיין חיה ונושמת, אהבה גדולה מאד עולי הרגל והמאמינים, להזכיר לנו את הטקסיות של "ספטאם דולורום ביאטה מאריה וירגיניס" (שבעת הייסורים של מרים הבתולה המבורכת").
Silvia Giuliano
