אחים ואחיות יקרים,
העולם פונה לעבר בית לחם, עם אנחת תקווה וצורך לשלום הרוחש עמוק בנשמתנו. אנו, בעלי החסד לחיות בארץ הקודש, מתכוננים לחגוג את חג המולד, כפי שאנו חוגגים בכל שנה, ליבינו נרגש מהחסד שמעולם אינו חדל מלהפתיע אותנו. נדמה כי חג זה מנסה לקרוא תיגר על הזדקנותנו הפנימית כדי ללדת בתוכנו את האומץ הטהור הקיים בילדות, כשאנו מאמינים כי האושר הינו אפשרי. אנו לוקחים לליבנו את הצורך הדחוף לשלום. למרות המרירות של המאורעות הנוכחיים, דחיפות זו הופכת אותנו לקבצני תקווה. בהביטנו לעבר המערה של בית לחם, אנו מובלים לתקווה לעבר עולם טוב יותר. הצורך לאהוב, ששורשיו נטועים עמוק בתוך נשמותינו, מרטיט את ליבינו בתקווה חדשה לנוכח העוני של המשפחה הקדושה בבית לחם.
הרפיית הידיים וההתפכחות שכה מכבידים על ליבינו נראים כנעלמים. איננו יכולים לסרב לתקווה בנוכחות הרז של האל שנהיה לתינוק במערת רועה הצאן.
בחג המולד, אפילו האדם הפגוע ביותר מהחיים מגלה מחדש כי האל עדיין שוכן בקרבינו. מלחמה ואלימות אינם בעלי המילה האחרונה בהיסטוריה שלנו. שנאה וייאוש אינם מבטלים את הצורך לאהוב, הממשיך בעקשנות לחיות בלב האנושות. בשתיקה של בית לחם, אורו של האל עדיין קורן ומאיר את הדרכים כאן למטה.
חווית ההתפכחות והכישלון החברתי עשויה לחסום את אופקי הנשמה. אך אם נביט לעבר הכוכב של בית לחם, האור האמיתי שוב יאיר על חיינו. אנו מבינים, באמצעות החכמה הפשוטה והמוצקה של האמונה, כי האל עדיין אוהב אותנו. בנו ישוע מגיע לשכון על אדמה זו כדי להשלים גם בתוכנו את נס השמחה והאחווה. בתדהמה זוהרת, אנו מביטים לעבר יוסף ומרים העלמה הקדושה. אנו מאושרים בשל שלוותם השמחה. הם עניים, אך היה בהם האומץ להאמין. בחג מולד זה אנו רוצים להתפלל כי אנו, כמותם, נוכל לקבל את ישוע, ולהאמין כי אהבת האל יכולה לשנות את חיינו. ” הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם” (יוחנן, א’ 9). ובנוגע אלינו, בסוף המרוץ, כשאנו שיכורי תקווה שאינה מטעה, מי ייתן ונהפוך לעדיו.
לכולם, משאלותיי האוהבות ביותר לחג מולד שמח!
האח פייר-בטיסטה פיצאבאלה, פרנציסקני
קוסטוס ארץ הקודש