לא מדובר בממצא ארכיאולוגי אלא זו הינה מציאות חיה ונושמת. במעונו של שגריר ניגריה בישראל, מר דאטא אוליסה, אשר החל מה-2 ליוני 2007, הפך את ביתו לביתה של הקהילה הקתולית. הרוב המכריע של הקהילה הינם עובדים זרים פיליפינים והודים, אשר עובדים לרוב במשק הבית באזור הרצליה, הרצליה פיתוח ונוף ים. משך שנים רבות שירותי הדת ניתנו באולם הספורט של בית הספר האמריקאני הבינלאומי, שבכפר שמריהו. אחר כך, במספר ימי שבת נכחו 200-300 משתתפים ובחגים אף יותר (לפחות 400 איש). אולם מאז שבית הספר האמריקאני עבר לנתניה, היה זה קשה ויקר להגיע עבור המהגרים ממדינות אלו, שנחשבות למדינות העולם השלישי, להגיע למפגשים. אי לכך, הכנסת האורחים של השגריר הניגרי באה כהשגחה מיד שמיים , שעבורה אנו מודים לאל. כמו כן, עליי לציין כי ללא מבנים חומריים, קהילה זו, שבאמת ובתמים נמצאת במגמת התפתחות מתמשכת נפגשת בערב סעודת האדון, ביום שבת בערב, והינם מונעים מאמונתם.
אח פרנציסקאני, או אדם אחר הפועל בשמו, אוסף את גברת ג’סי פאברוס. גברת פאברוס הינה דייקנית ומגיעה עם כל הנדרש על מנת לחוג את סעודת האדון [מיסה בלעז]. כשמגיעים לבית השגריר, המזבח הנייד, אשר אינו מפואר כלל וכלל, מוכן וכסאות מובאים מהחנייה למדשאות הדשא היפיפיות. בשעה שג’וסי מעניקה שיעור קאתשיזם למספר ילדים דוברי אנגלית, המקהלה מבצעת חזרות על שירים שיבוצעו בזמן שהקוראים מתכוננים לקריאת הטקסטים של סעודת האדון. רבים מהם, ממתינים להתחלת סעודת האדון, מתכוננים וישובים על מדרגות הגינה.
סעודת האדון נערכת בטקסיות מוחלטת. מעניין לראות כיצד אנשים אלו, בייחוד אלו אשר לוקחים ברצינות שירות זה לליבם, ממשיכים לעשות כן למרות ניתוקם האנושי שבו הם חיים; הם עושים הכל עבור האל, ללא כל השפעה ממספר משתנה של הנוכחים. בסופה של סעודת האדון, הם שבים לבתי המשפחות בהם הם מועסקים. לרבים מהם ישנם רק שעות מעטות של זמן חופשי, שאותם הם מקדישים בכל ליבם לאל כמחווה של תודות.
האחים הפרנציסקאנים ביפו, מאז שבית הספר האמריקאני עבר, עשו ככל שביכולתם למצוא מקום אחר עבור פגישת התפילה. הם יצרו קשר עם מרכזים חברתיים מגוונים – כמו: עיריית הרצלייה, משרד הדתות - על מנת שהמקום המוצע עבור נוצרים אלו, עם האישורים וידיעת האחראים. לרוע המזל, עד עתה, לא נתקבלה תוצאה חיובית למאמציהם.
מילותיי אלו מטרתן להודות לאל עבור האמונה וההתמדה העיקשת של אנשים דלי משאבים אלו, אשר מלמדים אותנו להתפלל אפילו כשאין מבנה קבוע, ובו זמנית לבטא הכרת תודה כנה לשגריר ניגריה, מר דאדא אוליסה; השגריר אשר ברוב נדיבותו פתח את ביתו למאמינים אלו, כשהולך בכיוון המנוגד למגמה העכשווית של הפוליטיקלי-קורקט. מי יתן והאל יברכו ואת כל משפחתו ובייחוד את ארצו, ניגריה.
סעודת האדון הנערכת בכפר שמריהו נחוגה באופן כללי ע"י האחים הפרנציסקאנים מיפו. ברם, אין זה הוגן לא להזכיר אחים נוספים אשר במהלך השנים הציעו את אותו שירות, המונעים מתוך אהבה לעניים אלו, ומבצעים את מחויבותם הדתית ללא תחושה של עול נוסף בנוסף למחויבותם הרשמית. אבקש להזכיר את האח אנטוניו לוטו, האל פיליפ פאביץ, האח רפאלה בונאנו, האח מארק הורסט, האח בריאן מק’טומאני, האח פיטר ואסקו, האח דוד מ יגר, האח עבדלמשיח, האב פאהים, האב קורמאק מק’אינטייר, האח סטאנקו פרוביץ, האח פביאן תום, האח מלאכי ברוגאן, האח אתאנסיוס מאקורה, האח בנימין אוואסו והאח אנדריו ארהין; כולי תקווה שלא שכחתי אף אחד. חלקם נפטרו בינתיים.
האחים הפרנציסקאנים בארץ הקודש חייבים להיות עדים לאהבת האל ולהציע שירות מלא של חסד לכנסיה כמכלול, ללא לקחת בחשבון שיקולי לאום או קבוצה אתנית. זהו הקוד הגנטי (DNA), זהו רצונו של פרנסיס הקדוש – כל הקתולים – ובייחוד כאן במזרח התיכון.
האח הפרנציסקאני ארטורו ואסאטורו המנהל של בית הספר העל-יסודי של ארץ הקודש ביפו-
אח פרנציסקאני, או אדם אחר הפועל בשמו, אוסף את גברת ג’סי פאברוס. גברת פאברוס הינה דייקנית ומגיעה עם כל הנדרש על מנת לחוג את סעודת האדון [מיסה בלעז]. כשמגיעים לבית השגריר, המזבח הנייד, אשר אינו מפואר כלל וכלל, מוכן וכסאות מובאים מהחנייה למדשאות הדשא היפיפיות. בשעה שג’וסי מעניקה שיעור קאתשיזם למספר ילדים דוברי אנגלית, המקהלה מבצעת חזרות על שירים שיבוצעו בזמן שהקוראים מתכוננים לקריאת הטקסטים של סעודת האדון. רבים מהם, ממתינים להתחלת סעודת האדון, מתכוננים וישובים על מדרגות הגינה.
סעודת האדון נערכת בטקסיות מוחלטת. מעניין לראות כיצד אנשים אלו, בייחוד אלו אשר לוקחים ברצינות שירות זה לליבם, ממשיכים לעשות כן למרות ניתוקם האנושי שבו הם חיים; הם עושים הכל עבור האל, ללא כל השפעה ממספר משתנה של הנוכחים. בסופה של סעודת האדון, הם שבים לבתי המשפחות בהם הם מועסקים. לרבים מהם ישנם רק שעות מעטות של זמן חופשי, שאותם הם מקדישים בכל ליבם לאל כמחווה של תודות.
האחים הפרנציסקאנים ביפו, מאז שבית הספר האמריקאני עבר, עשו ככל שביכולתם למצוא מקום אחר עבור פגישת התפילה. הם יצרו קשר עם מרכזים חברתיים מגוונים – כמו: עיריית הרצלייה, משרד הדתות - על מנת שהמקום המוצע עבור נוצרים אלו, עם האישורים וידיעת האחראים. לרוע המזל, עד עתה, לא נתקבלה תוצאה חיובית למאמציהם.
מילותיי אלו מטרתן להודות לאל עבור האמונה וההתמדה העיקשת של אנשים דלי משאבים אלו, אשר מלמדים אותנו להתפלל אפילו כשאין מבנה קבוע, ובו זמנית לבטא הכרת תודה כנה לשגריר ניגריה, מר דאדא אוליסה; השגריר אשר ברוב נדיבותו פתח את ביתו למאמינים אלו, כשהולך בכיוון המנוגד למגמה העכשווית של הפוליטיקלי-קורקט. מי יתן והאל יברכו ואת כל משפחתו ובייחוד את ארצו, ניגריה.
סעודת האדון הנערכת בכפר שמריהו נחוגה באופן כללי ע"י האחים הפרנציסקאנים מיפו. ברם, אין זה הוגן לא להזכיר אחים נוספים אשר במהלך השנים הציעו את אותו שירות, המונעים מתוך אהבה לעניים אלו, ומבצעים את מחויבותם הדתית ללא תחושה של עול נוסף בנוסף למחויבותם הרשמית. אבקש להזכיר את האח אנטוניו לוטו, האל פיליפ פאביץ, האח רפאלה בונאנו, האח מארק הורסט, האח בריאן מק’טומאני, האח פיטר ואסקו, האח דוד מ יגר, האח עבדלמשיח, האב פאהים, האב קורמאק מק’אינטייר, האח סטאנקו פרוביץ, האח פביאן תום, האח מלאכי ברוגאן, האח אתאנסיוס מאקורה, האח בנימין אוואסו והאח אנדריו ארהין; כולי תקווה שלא שכחתי אף אחד. חלקם נפטרו בינתיים.
האחים הפרנציסקאנים בארץ הקודש חייבים להיות עדים לאהבת האל ולהציע שירות מלא של חסד לכנסיה כמכלול, ללא לקחת בחשבון שיקולי לאום או קבוצה אתנית. זהו הקוד הגנטי (DNA), זהו רצונו של פרנסיס הקדוש – כל הקתולים – ובייחוד כאן במזרח התיכון.
האח הפרנציסקאני ארטורו ואסאטורו המנהל של בית הספר העל-יסודי של ארץ הקודש ביפו-