כבכל חודש, האחים התלמידים הלכו להתבודדות שלהם בחודש דצמבר זה ומכיוון שנו נמצאים בתקופת הצפייה, התבודדות זו הינה יוצאת דופן. החלק הראשון היה במדבר יהודה (ואדי קלט) והשני – בבית לחם.
מדוע במדבר? המדבר תמיד היה "מקום תיאולוגי" למפגש בין האל והאל ובין האל ועמו. העם שהלך לעבר הארץ המובטחת הובל למדבר ומשם קיבלו את החוק; המדבר הינו מקום שבו הנביא אליהו ערך התבודדות לפני שביצע את מטלתו; המדבר הינו המקום שבו יוחנן המטביל הכין עצמו להודיע על בואו של המשיח; במקום זה, ישוע, לאחר טבילתו בנהר הירדן, נמשך ע"י רוח הקודש למדבר לפני התחלת תפקידו. זהו מקום בחינה שבו אנשים יכולים להתלונן – כפי שבחר העם הנבחר לעשות – עבור מה שאין להם עוד, או לנצח בהצלחה כל פיתוי – כפי שישוע עשה – ולחזק את נפשם. זהו אכן זה! המדבר: מקום של טיהור החושף את המהות של האדם, מקום המאפשר חיפוש אחר החיוני והאמת, ואשר מדרבן לעבר תפילה, ממלא אותנו באהבה, מראה לנו את נאמנותו ומעלה את ההתלהבות שלנו לקביעת דרך חדשה; מחנאות במדבר משמעה לנוע ממקום למקום על מנת להגיע לבסיס חדש, דרך נוספת של להיות ולהיות במצב חיים חדשים.
בחוזק של כל הנ"ל, גם אנו מתחזקין, בקריאת התעוררות של "מחפשי האל", בעצמנו ב"מקום" זה; אנו פינינו מקום למילת האל אשר, כרגיל, הינה מוחצת: "יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת…..והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים" (ישעיהו לה:1,7), "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" (ישעיהו, מ"א, 18).
אנו מזהים כי האדון כבר מילא את הפלאים של החסד עם התגלמותו, מקור הישועה לכל האנושות; האדון מילא אותם בחיינו כאנשים, כמאמינים ואנשי דת וישלים אותם עד ליום ביאתו הסופי.
במפגש שלנו עימו ובכך שאנו נותנים לנו להיפגש עימו במדבר לא תסתיים שם. בבית לחם, האור של הנר האחרון בתקופת הצפייה במהלך תפילת הערבית הפכה אותנו למודעים יותר לזיכרון של הולדת האדון המתקרבת; אנו חידשנו לו את נכונותנו, הנמשכת כל ימי חיינו, וממתינים לו ומקבלים אותו; כך שאנו שרים את ההמנון אשר הכנסייה תמיד שרה "מרנא תא, בוא, האדון!". משום שחוגגים את חג המולד אין זה אומר שרק זוכרים את הגעת ישוע לארץ, אלא מפנים מקום בחיינו להכליל אותו באמונה ולהעביר אותו לאחינו. כאשר תפילות הערבית הסתיימו, נתאפשר לנו גם כן להתפלל במערה הקדושה.
היום הגיע אל סופו בארוחה ברוח האחווה ובחזרה למנזר.
אנו מאחלים לכל קוראינו הכנה מוצלחת להולדת האדון: מי ייתן והוא יהווה התגלות בחייכם!
מדוע במדבר? המדבר תמיד היה "מקום תיאולוגי" למפגש בין האל והאל ובין האל ועמו. העם שהלך לעבר הארץ המובטחת הובל למדבר ומשם קיבלו את החוק; המדבר הינו מקום שבו הנביא אליהו ערך התבודדות לפני שביצע את מטלתו; המדבר הינו המקום שבו יוחנן המטביל הכין עצמו להודיע על בואו של המשיח; במקום זה, ישוע, לאחר טבילתו בנהר הירדן, נמשך ע"י רוח הקודש למדבר לפני התחלת תפקידו. זהו מקום בחינה שבו אנשים יכולים להתלונן – כפי שבחר העם הנבחר לעשות – עבור מה שאין להם עוד, או לנצח בהצלחה כל פיתוי – כפי שישוע עשה – ולחזק את נפשם. זהו אכן זה! המדבר: מקום של טיהור החושף את המהות של האדם, מקום המאפשר חיפוש אחר החיוני והאמת, ואשר מדרבן לעבר תפילה, ממלא אותנו באהבה, מראה לנו את נאמנותו ומעלה את ההתלהבות שלנו לקביעת דרך חדשה; מחנאות במדבר משמעה לנוע ממקום למקום על מנת להגיע לבסיס חדש, דרך נוספת של להיות ולהיות במצב חיים חדשים.
בחוזק של כל הנ"ל, גם אנו מתחזקין, בקריאת התעוררות של "מחפשי האל", בעצמנו ב"מקום" זה; אנו פינינו מקום למילת האל אשר, כרגיל, הינה מוחצת: "יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת…..והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים" (ישעיהו לה:1,7), "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" (ישעיהו, מ"א, 18).
אנו מזהים כי האדון כבר מילא את הפלאים של החסד עם התגלמותו, מקור הישועה לכל האנושות; האדון מילא אותם בחיינו כאנשים, כמאמינים ואנשי דת וישלים אותם עד ליום ביאתו הסופי.
במפגש שלנו עימו ובכך שאנו נותנים לנו להיפגש עימו במדבר לא תסתיים שם. בבית לחם, האור של הנר האחרון בתקופת הצפייה במהלך תפילת הערבית הפכה אותנו למודעים יותר לזיכרון של הולדת האדון המתקרבת; אנו חידשנו לו את נכונותנו, הנמשכת כל ימי חיינו, וממתינים לו ומקבלים אותו; כך שאנו שרים את ההמנון אשר הכנסייה תמיד שרה "מרנא תא, בוא, האדון!". משום שחוגגים את חג המולד אין זה אומר שרק זוכרים את הגעת ישוע לארץ, אלא מפנים מקום בחיינו להכליל אותו באמונה ולהעביר אותו לאחינו. כאשר תפילות הערבית הסתיימו, נתאפשר לנו גם כן להתפלל במערה הקדושה.
היום הגיע אל סופו בארוחה ברוח האחווה ובחזרה למנזר.
אנו מאחלים לכל קוראינו הכנה מוצלחת להולדת האדון: מי ייתן והוא יהווה התגלות בחייכם!