יום החג של פרנסיס הקדוש מאסיזי, כה יקר לליבם של כל הפרנציסקאנים ולליבו של כל נוצרי, נחוג באופן טקסי עם קהילת המאמינים שבכנסיית סאן סלבטורה בערב של ה-3 באוקטובר בתפילות הערבית שנערכו ע"י האב הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, ולאחר מכן בבוקר של ה-4 באוקטובר בסעודת האדון הטקסית שנערכה ע"י האב הדומיניקאני גאי טרדיבי, מכנסיית המנזר של סטפן הקדוש שבירושלים, וראש בית הספר הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה. יום החג הגיע לסופו ב-4 באוקטובר, בערב, עם תפילת ערבית שנייה.
יחד עם הקוסטוד, במהלך תפילת הערבית הראשונה, נכח גם האב ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, והאח נואל מוסקט, הדיסקריט של ארץ הקודש. למונסיניור ויליאם שומאלי ניתן מקום כבוד ליד המזבח. באזור המזבח, מסביב לקוסטוד ולמסייעים, נכחו גם 11 אחים פרנציסקאנים שלאחר הדרשה, חידשו את הנדרים בידיו של האח פיצהבלה. לאחר קבלת הנדרים מבנים ואחים אלו, הוא ענה להם במילים הטובות ביותר שיכלו לשמוע ביום החג של קדוש גדול כמו פרנסיס, כה אינטימי עם ישוע וכה חשוב בחיים של צעירים דתיים אלו שבחרו להשתייך למשפחתו בחייהם: "בשם האל הכל יכול, אם אתם בוחנים את הדברים, אני מבטיח לכם חיי עולם". בקרב הרוב הניכר בין הנוכחים נכחו גם אנשים מקהילות שונות: למשל, תלמידים מהמכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, האבות של הסמינר הלטיני של הפטריארכיה שבבית ג'אלה, האבות הסליזיאנים, האבות הלבנים והאבות הקפוצינין. כמו כן נכח הן בתפילת הערבית הראשונה והן בסעודת האדון שבבוקר שלמחרת סמל ג'וני קסבארי קצין מתת המחוז של המשטרה שבשער יפו שבירושלים, אשר אחראי לקשרים עם הקהילות הנוצריות.
במהלך תפילות הערבית, ה"טרנסיטוס" של פרנסיס הקדוש הונצחו, בטקס מרגש שבמהלכו כל הנוכחים, כל אחד מהם החזיק בנר, קודם כל עקבו אחר האפיזודה של מותו של הקדוש ולאחר מכן, לאחר שכל האורות בכנסייה כבו, הלכו בתערוכה אחרי הקוסטוד והמסייעים שלו לצד המזבח ששם ישנה דמותו של פרנסיס הקדוש וגם הונח עליו שריד שלו ולצידו התקנון של המסדר הפרנציסקאני. כולם היו שקועים ברגע אינטנסיבי של תפילה. הקוסטוד, בדרשתו, גם הוביל להרהר על מערכת היחסים היוצאת מן הכלל של פרנסיס הקדוש עם "האחות של המוות" ואשר הוא היה צייתן ורגיש למעשי האל, מעלה שבה נפשו וחייו השתנו באמצעות מפגשים רבים, שינו לנוכחות ידידותית, לפגישה טובה, "מוות לפרנסיס", סיים האח פיצהבלה, "הינו התנסות של אהבה, כמו כל האחרים, לחיות באותה אהבה כמו שישוע חווה, באחדות עימו, כפי שהוא השתנה".
בסוף האירוע, בתהלוכה, כולם יכלו להתקרב לשרידי הקדוש לרגע קצר של דבקות.
החוגגים לאחר מכן המשיכו למחרת בבוקר, בסעודת אדון טקסית, בכנסייה צפופה של סאן סלבטורה, כרגיל כמו באירועים חשובים ביותר ואשר קרובים לליבם של רבים. עם קישוט פרחים מרהיב, המזבח קיבל את פני החוגגים ותהלוכה ארוכה של פרנציסקאנים ושל כהני דת אחרים שהצטרפו, היה ברוח של אחווה ושיתופיות, שמחה של יום זה. תוך מ תן כבוד למסורת של הדומיניקאנים שנחוגה ביום החג של פרנסיס הקדוש, ולהיפך, הפרנציסקאנים עורכים את יום החג של דומיניק הקדוש. סעודת האדון של יום החג של פרנסיס הקדוש נערכה ע"י האב הדומניקני גאי טרבידי, יחד עם הקוסטוד, האח פיצהבלה, ועם הסגן (האח ויטורס) כמסייעים. הרשויות יוצגו ע"י הבישוף של הפטריארכיה הסורית-קתולית ושל הבישוף היווני-קתולי שבירושלים, ולהם ניתן מקום של כבוד במזבח. היתה נציגות גם למיסיון הכנסייתי הרוסי שבירושלים ובקרב הרשויות האזרחיות, היו מספר נציגים ממשלתיים ומהקונסוליות.
ההקדמה המוסיקאלית עם נגינת החליל של המוסיקאית הבריטית סטלה טרנר היתה נפלאה, ומלווה בנגינת העוגב של האח ארמנדו פירוצי, מנהל מכון מאניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה של ארץ הקודש. הליטורגיה היתה לחיה ע"י מקהלת הקוסטודיה, בניצוחה של הניה סודחה-סברה ולוותה שוב בנגינת העוגב של האח ארמנדו פירוצי, אשר הלחין רבים מהמנגינות באירוע זה ובאירועים נוספים.
במהלך הדרשה, האח הדומיניקאני ריקרדו לופראני, מרצה לטופוגרפיה במכון הצרפתי למקרא, הדגיש כיצד דמותו של פרנסיס הקדוש הינו של "ענק בקרב הקדושים", קדוש אשר רכש לו מקום בחיים ובהווי של כל נוצרי. בו זמנית, קדוש זה, ידוע באופן אוניברסאלי ונאהב על רבים, נותר קרוב ודמות נגישה ו"עד לאופן שבו האל פועל בתוכנו, באם אין מתנגדים לפעולתו, מקדש אותנו וקורא לנו להיות אחד עימו, עם עצמנו ועם העולם."
בסוף האירוע, לפני הכיבוד שב-קוריה, היה רגע מרגש של ביצוע מוסיקאלי של מרכז טאו למוסיקה מ-עכו, היכן שילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים מנגנים יחד ובמקצועיות רבה, וביצעו קטע מיומן של אמן רוסי. היה זה מרגש לאב קויריקו קלאלה, האב הפרנציסקאני אשר אחראי ומפיח רוח חיים חדשה בקהילה הלטינית של יוחנן הקדוש שבעכו. בקרב רבות מהיצירות היפות שנוגנו ע"י המוסיקאים הצעירים שהיו מלוכדים, האב קויריקו רצה להקדיש זאת לכל מי שמת על קידוש השם במאות הרבות בהיסטוריה של הקוסטודיה של ארץ הקודש, באמצעות ביצוע מרגש של ההמנון של ארץ הקודש "סופר מורוס טואוס, ירושלים". לההקת טאו, אשר כבר ידועה ומוכרת ברמה בינלאומי , הינה תוצאה של מיזם מקורי של שלום ושל תקווה, וזהו תקוותנו הכנה שהם ימשיכו ליצור תוצאות נפלאות כאלו בתחום החינוך ,הדיאלוג והדו קיום.
"השמש נולדה לתוך העולם": במילים אלו, שב-קומדיה האלוהית (גן עדן, פרק 11), דנטה מתייחס להולדתו של פרנסיס, דמות שממשיכה גם כיום להקים אנשים מכל הגילאים ומכל הדתות. כפי שהאפיפיור בנדיקטוס (ברוך) ה-16 אומר, הוא היה באמת ובתמים "מזבח של ישוע", דמות חיה של האיקונה של ישוע, אשר אותו אהב באופן אינטנסיבי ושאת מעלותיו חיקה, בייחוד עוני חיצוני ופנימי וענווה רבה. "פשטותו, ענוותו, האמונה שלו, אהבתו לישוע, טובו לכל אדם, אהבתו לברואי האל הפכו אותו למביא שמחה בכל מצב. ישנה עובדה כי מערכת יחסים אינטימית ובלתי אמצעית בין הקדושים לבין השמחה. סופר צרפתי אמר שבעולם ישנו עצב אחד בלבד: זה שאינו של הקדושים, של מי שאינו קרוב לאל. בהתבוננות בעדות של פרנסיס הקדוש, אנו מבינים כי זהו סוד האושר האמיתי: להיות קדושים, להיות קרובים לאל!". פרנסיס, עם האנושיות הרבה שבו הינו מודל של פתיחות מוחלטת למערכת יחסים עם האחר, המתנהשל עצמך, ע"י סגולות ומעלות של אמונו המוחלט באל ובאמת של האדם. "אמון" מלמד מרטין בובר, "אמון בעולם, כל עוד האדם ממשיך להתקיים [...] כאשר האדם ממשיך להתקיים, האבסורד אינו יכול להיות האמת האמיתית, אולם מעניק לנו חרדה. כשהאדם ממשיך להתקיים, האור נסתר בחושך, התשועה בפחד ובכהות של מי שחי חיים של אהבה גדולה יחד עימנו".
מאת – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו
יחד עם הקוסטוד, במהלך תפילת הערבית הראשונה, נכח גם האב ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, והאח נואל מוסקט, הדיסקריט של ארץ הקודש. למונסיניור ויליאם שומאלי ניתן מקום כבוד ליד המזבח. באזור המזבח, מסביב לקוסטוד ולמסייעים, נכחו גם 11 אחים פרנציסקאנים שלאחר הדרשה, חידשו את הנדרים בידיו של האח פיצהבלה. לאחר קבלת הנדרים מבנים ואחים אלו, הוא ענה להם במילים הטובות ביותר שיכלו לשמוע ביום החג של קדוש גדול כמו פרנסיס, כה אינטימי עם ישוע וכה חשוב בחיים של צעירים דתיים אלו שבחרו להשתייך למשפחתו בחייהם: "בשם האל הכל יכול, אם אתם בוחנים את הדברים, אני מבטיח לכם חיי עולם". בקרב הרוב הניכר בין הנוכחים נכחו גם אנשים מקהילות שונות: למשל, תלמידים מהמכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, האבות של הסמינר הלטיני של הפטריארכיה שבבית ג'אלה, האבות הסליזיאנים, האבות הלבנים והאבות הקפוצינין. כמו כן נכח הן בתפילת הערבית הראשונה והן בסעודת האדון שבבוקר שלמחרת סמל ג'וני קסבארי קצין מתת המחוז של המשטרה שבשער יפו שבירושלים, אשר אחראי לקשרים עם הקהילות הנוצריות.
במהלך תפילות הערבית, ה"טרנסיטוס" של פרנסיס הקדוש הונצחו, בטקס מרגש שבמהלכו כל הנוכחים, כל אחד מהם החזיק בנר, קודם כל עקבו אחר האפיזודה של מותו של הקדוש ולאחר מכן, לאחר שכל האורות בכנסייה כבו, הלכו בתערוכה אחרי הקוסטוד והמסייעים שלו לצד המזבח ששם ישנה דמותו של פרנסיס הקדוש וגם הונח עליו שריד שלו ולצידו התקנון של המסדר הפרנציסקאני. כולם היו שקועים ברגע אינטנסיבי של תפילה. הקוסטוד, בדרשתו, גם הוביל להרהר על מערכת היחסים היוצאת מן הכלל של פרנסיס הקדוש עם "האחות של המוות" ואשר הוא היה צייתן ורגיש למעשי האל, מעלה שבה נפשו וחייו השתנו באמצעות מפגשים רבים, שינו לנוכחות ידידותית, לפגישה טובה, "מוות לפרנסיס", סיים האח פיצהבלה, "הינו התנסות של אהבה, כמו כל האחרים, לחיות באותה אהבה כמו שישוע חווה, באחדות עימו, כפי שהוא השתנה".
בסוף האירוע, בתהלוכה, כולם יכלו להתקרב לשרידי הקדוש לרגע קצר של דבקות.
החוגגים לאחר מכן המשיכו למחרת בבוקר, בסעודת אדון טקסית, בכנסייה צפופה של סאן סלבטורה, כרגיל כמו באירועים חשובים ביותר ואשר קרובים לליבם של רבים. עם קישוט פרחים מרהיב, המזבח קיבל את פני החוגגים ותהלוכה ארוכה של פרנציסקאנים ושל כהני דת אחרים שהצטרפו, היה ברוח של אחווה ושיתופיות, שמחה של יום זה. תוך מ תן כבוד למסורת של הדומיניקאנים שנחוגה ביום החג של פרנסיס הקדוש, ולהיפך, הפרנציסקאנים עורכים את יום החג של דומיניק הקדוש. סעודת האדון של יום החג של פרנסיס הקדוש נערכה ע"י האב הדומניקני גאי טרבידי, יחד עם הקוסטוד, האח פיצהבלה, ועם הסגן (האח ויטורס) כמסייעים. הרשויות יוצגו ע"י הבישוף של הפטריארכיה הסורית-קתולית ושל הבישוף היווני-קתולי שבירושלים, ולהם ניתן מקום של כבוד במזבח. היתה נציגות גם למיסיון הכנסייתי הרוסי שבירושלים ובקרב הרשויות האזרחיות, היו מספר נציגים ממשלתיים ומהקונסוליות.
ההקדמה המוסיקאלית עם נגינת החליל של המוסיקאית הבריטית סטלה טרנר היתה נפלאה, ומלווה בנגינת העוגב של האח ארמנדו פירוצי, מנהל מכון מאניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה של ארץ הקודש. הליטורגיה היתה לחיה ע"י מקהלת הקוסטודיה, בניצוחה של הניה סודחה-סברה ולוותה שוב בנגינת העוגב של האח ארמנדו פירוצי, אשר הלחין רבים מהמנגינות באירוע זה ובאירועים נוספים.
במהלך הדרשה, האח הדומיניקאני ריקרדו לופראני, מרצה לטופוגרפיה במכון הצרפתי למקרא, הדגיש כיצד דמותו של פרנסיס הקדוש הינו של "ענק בקרב הקדושים", קדוש אשר רכש לו מקום בחיים ובהווי של כל נוצרי. בו זמנית, קדוש זה, ידוע באופן אוניברסאלי ונאהב על רבים, נותר קרוב ודמות נגישה ו"עד לאופן שבו האל פועל בתוכנו, באם אין מתנגדים לפעולתו, מקדש אותנו וקורא לנו להיות אחד עימו, עם עצמנו ועם העולם."
בסוף האירוע, לפני הכיבוד שב-קוריה, היה רגע מרגש של ביצוע מוסיקאלי של מרכז טאו למוסיקה מ-עכו, היכן שילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים מנגנים יחד ובמקצועיות רבה, וביצעו קטע מיומן של אמן רוסי. היה זה מרגש לאב קויריקו קלאלה, האב הפרנציסקאני אשר אחראי ומפיח רוח חיים חדשה בקהילה הלטינית של יוחנן הקדוש שבעכו. בקרב רבות מהיצירות היפות שנוגנו ע"י המוסיקאים הצעירים שהיו מלוכדים, האב קויריקו רצה להקדיש זאת לכל מי שמת על קידוש השם במאות הרבות בהיסטוריה של הקוסטודיה של ארץ הקודש, באמצעות ביצוע מרגש של ההמנון של ארץ הקודש "סופר מורוס טואוס, ירושלים". לההקת טאו, אשר כבר ידועה ומוכרת ברמה בינלאומי , הינה תוצאה של מיזם מקורי של שלום ושל תקווה, וזהו תקוותנו הכנה שהם ימשיכו ליצור תוצאות נפלאות כאלו בתחום החינוך ,הדיאלוג והדו קיום.
"השמש נולדה לתוך העולם": במילים אלו, שב-קומדיה האלוהית (גן עדן, פרק 11), דנטה מתייחס להולדתו של פרנסיס, דמות שממשיכה גם כיום להקים אנשים מכל הגילאים ומכל הדתות. כפי שהאפיפיור בנדיקטוס (ברוך) ה-16 אומר, הוא היה באמת ובתמים "מזבח של ישוע", דמות חיה של האיקונה של ישוע, אשר אותו אהב באופן אינטנסיבי ושאת מעלותיו חיקה, בייחוד עוני חיצוני ופנימי וענווה רבה. "פשטותו, ענוותו, האמונה שלו, אהבתו לישוע, טובו לכל אדם, אהבתו לברואי האל הפכו אותו למביא שמחה בכל מצב. ישנה עובדה כי מערכת יחסים אינטימית ובלתי אמצעית בין הקדושים לבין השמחה. סופר צרפתי אמר שבעולם ישנו עצב אחד בלבד: זה שאינו של הקדושים, של מי שאינו קרוב לאל. בהתבוננות בעדות של פרנסיס הקדוש, אנו מבינים כי זהו סוד האושר האמיתי: להיות קדושים, להיות קרובים לאל!". פרנסיס, עם האנושיות הרבה שבו הינו מודל של פתיחות מוחלטת למערכת יחסים עם האחר, המתנהשל עצמך, ע"י סגולות ומעלות של אמונו המוחלט באל ובאמת של האדם. "אמון" מלמד מרטין בובר, "אמון בעולם, כל עוד האדם ממשיך להתקיים [...] כאשר האדם ממשיך להתקיים, האבסורד אינו יכול להיות האמת האמיתית, אולם מעניק לנו חרדה. כשהאדם ממשיך להתקיים, האור נסתר בחושך, התשועה בפחד ובכהות של מי שחי חיים של אהבה גדולה יחד עימנו".
מאת – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו