בשנים האחרונות, מדור החדשות של האתר הרשמי של הקוסטדיה התמקד בפעילויות ליטורגיות של הפרנציסקאנים בארץ הקודש. החל מעכשיו ואילך אנו מקווים גם לחלוק בפעילויות קהילתיות, הן כאלו שנעשות במקומות הקדושים והן בחיי היום יום שבלב הקוסטודיה.
בפינת הרחוב של פרנסיס הקדוש שבעיר העתיקה, ארבעה פרנציסקאנים ממתינים באופן ברור למישהו. הם המתינו לבואם של שתי דמויות הלבושות בכחול ובכוכב לבן. לאחר ברכות קצרות אך חמות ולבביות, שתי הנזירות של החסד הובילו את התהלוכה המסקרנת.
האח הפרנציסקאני מישל שווקי, שנתקבל בחום "מרחבא, אבונא" [שלום, האב] היה מאחוריהן. האב מישל, כסגן הקהילה הלטינית של סאן סלבטורה החל מפברואר 2012, חולק עם הנזירות של החסד את השירות בעבור החולים. הם הולכים להביא את הלחם והיין [ההוחדה] לכ-20 קשישים או אנשים נכים. הם עושים זאת באופן גלוי ארבע פעמים בחודש
במקום מושבה של הקהילה, מבט מהיר ברשימת האנשים שיזכו לביקור עלול לגרום לסחרחרת. "הרבה אנשים נותרו לבדם. ילדיהם עזבו למדינות אחרות ואיבדו את זכותם לחזור לארץ", מסביר האב מישל. לאחרונה, משפחה נוצרית עברה איחוד מחדש לאחר 20 שנה של הפרדה. הוא שומע סיפורים כאלו לעיתים קרובות. בנוסף, הוא ממשיך ואומר: "הארכיטקטורה של ירושלים אינה אוהדת מפגשים, לא להזכיר אפילו שהליכה רגילה אינה פרקטית בעבור אנשים קשישים או בכיסאות גלגלים. אנשים הפכו לאסירים בביתם שלהם", הוא מוסיף. בדברו על מה שמביא אותו לפעול, הוא חוזר למשמעות של ההוחדה. "לאדם מאמין, בלתי אפשרי לחוש שאתה חלק מקהילה. האנשים שאנו מבקרים צופים בסעודת האדון בטלוויזיה, אולם אינם משתתפים בה. ההוחדה שאנו מביאים להם מייצגת את הקשר היקר שבין הקהילה היכן שבה הם נטבלו, גדלו ונישאו ובין מה שהם היום...יותר מסתם שירות, ההוחדה הינה מתן הניתן לכל הנוצרים, ללא כל קשר למצב פיזי או אמוציונאלי."
על מנת לחלוק במתן זה עם אלו שאינם יכולים ללכת לסעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים משתפים פעולה ונעזרים ע"י המיסיון של החסד. הנזירות מכירות כל נישה בעיר, על משפחה; כשהן הולכות, ילדים הולכים לידם ונותנים להן יד. הן מתכננות את המסלול ומודיעים למאמינים אודות הגעתן. האחים הפרנציסקאנים מעריכים את הדבקות הזו. האב מישל אומר שהוא היה רוצה לעשות יותר מזה, ולבקר אנשים לעיתים קרובות יותר את אלו המבודדים, אולם אין לו זמן לסייע ואין מי שיסייע בידו.
היום הוא אכן זכה לסיוע – שלושה סמינריסטים מהקוסטודיה (האח דויד, האח אגוסטינו והאח מטיפנה), ושלושתם בשנה האחרונה בסמינר והם אכן באו לסייע. הם הצטרפו לפעולה זו של אמונה ושל אחווה ואהבה בפעם הראשונה. חלק מהם ביקש להשתתף וחלקם הוזמנו ע"י האחראי על הלימודים.
אחד מהשלושה, האח אגוסטינו, הוא ממוזמביק. הוא הוסמך לתפקיד השמש [דיאקון] בהגיעו לארץ הקודש ביוני 2013 והוא מהרהר אודות היעד של השמש: "להיות שמש משמע לעמוד בפתח הכנסייה; לקבל את היעד כחלק מחיי החברה, במובן רחב יותר. אני אוהב את האמרה של פרנסיס הקדוש שהמתחם הסגור [קלויסטר בלעז] הוא העולם", הוא אומר באמונה ובשכנוע. הקוסטודיה של ארץ הקודש מאפשרת פתיחות זו לכל מגוון חיי הקהילה והדת. מסכימה להעניק זמן לביקור אנשים קשישים וחולים גם על מנת לסייע בגילוי של המציאות של החברה הנוצרית הפלסטינית וללמוד על מערכת יחסים עם המאמינים. בסמינר "כאחים פרנציסקאנים יש לנו הרבה מה לעשות ואני מודה שלעיתים איננו רואים את כל הצרכים של מי שבסביבתנו." אומר וחושף האח אגוסטינו. למזלנו, כהני הדת דוברי הערבית של הקהילה מטפלים על בסיס יום יומי בפגיעים ביותר. הם התמיכה היקרה מפז לשלושת ה"חניכים" שרק יודעים לדבר מספר מילים בערבית.
הכל תוכנן למפרע היטב, כמו דף משני הצדדים עם מילים של התפילות שנאמרו בקול רם ובתעתיק של אותיות לטיניות. בהתחלה עם היסוס קל בביקורים הראשונים, ולאחר מספר שבועות הסמינריסטים שלנו יותר בטוחים בעצמם. "מחסום השפה הוא רק תירוץ", מעיר אגוסטינו. פניו של האח הצעיר מאירות כשמתאר כיצד האב מישל ביקש שיחליף אותו. "אמרתי כן, רק כן וסגרתי את הטלפון. ברגע שהנחתי את השפופרת הבנתי מה שאמרתי ושאלתי את עצמי באיזה שפה אוכל לדבר. בהתחלה חשבתי שזה אנגלית. לאחר מכן לאחר חשיבה הגעתי להחלטה אצטרך לבטא את עצמי בערבית. אני מדבר עם פלסטינים : הדבר הכי חשוב אינו לדבר היטב – הם יודעים שאינני מכאן - אלא להציע להם זמן תפילה בשפתם שלהם." כך שהאח אגוסטינו התאמן פונטית בערבית עם עזרתם של האחים הפרנציסקאנים דוברי הערבית. "בחיים הללו לפעמים צריך שמישהו ידחוף אותך משום שאנו יוצרים את המחסומים שלנו. לעיתים קרובות אנשים בוטחים בך כאשר אינך מאמין בעצמך", אמר. למעשה, האח אגוסטינו אינו מאוכזב מאז שדיבר את המילים הראשונות בערבית. ואפילו שמבטא אפריקאני לעיתים גורם למאמינים לחייך, הוא ממשיך בדבקות באותו ריטואל ממש כמו האב מישל.
בדירות חצי פתוחות, הנזירות נוקשות על הדלת וקוראות למאמינים בשמם הפרטי. החלפת ברכות; בד לבן, צלב ונר קטן מונחים על השולחן. הכל כאן מדיף כבוד: כבוד של הנראות, בהחלפת ברכות וגם בליטורגיה. בכל דירה, חל מעבר מבית לבית האל והאחים הפרנציסקאנים והנזירות כורעים ברך והטקס מתחיל. כהן הדת מכין את המאמינים לקבל את ההוחדה, את התקווה שלהם בבדידותם ואת מאבקם עם המחלה.
לראות את הפנים המחייכות של מי שנאסף בתנאי אור חלקיים בדירה זו, אזי אתה מבין עד כמה ההוחדה היא שיתוף של ההתאחדות. בפתחו של אחד מהבתים האח אגוסטינו חולק את כוונתו ולהביא את ההוחדה לחולים. "לפני שאחזור למוזמביק, אני חייב לשנות מה שהיה עד כה חריג לדבר מה אינסטינקטיבי כך שמה שאני עושה מביא לצורך גדל והולך של האחרים בי לחלק ממני."
לקיחת חלק בלחם האחד, אנו נהיים אחד. האחדות הינה מעבר לדלתות הכנסייה. להיות אחד עם האוכלוסייה היא מה שהפרנציסקאנים עושים כאן בירושלים, אולם גם בבית לחם, בית חנינא, יפו, נצרת, יריחו ובכל מקום שבו להם נוכחות יום יומית משך מאות שנים.
אמילי ריי
בפינת הרחוב של פרנסיס הקדוש שבעיר העתיקה, ארבעה פרנציסקאנים ממתינים באופן ברור למישהו. הם המתינו לבואם של שתי דמויות הלבושות בכחול ובכוכב לבן. לאחר ברכות קצרות אך חמות ולבביות, שתי הנזירות של החסד הובילו את התהלוכה המסקרנת.
האח הפרנציסקאני מישל שווקי, שנתקבל בחום "מרחבא, אבונא" [שלום, האב] היה מאחוריהן. האב מישל, כסגן הקהילה הלטינית של סאן סלבטורה החל מפברואר 2012, חולק עם הנזירות של החסד את השירות בעבור החולים. הם הולכים להביא את הלחם והיין [ההוחדה] לכ-20 קשישים או אנשים נכים. הם עושים זאת באופן גלוי ארבע פעמים בחודש
במקום מושבה של הקהילה, מבט מהיר ברשימת האנשים שיזכו לביקור עלול לגרום לסחרחרת. "הרבה אנשים נותרו לבדם. ילדיהם עזבו למדינות אחרות ואיבדו את זכותם לחזור לארץ", מסביר האב מישל. לאחרונה, משפחה נוצרית עברה איחוד מחדש לאחר 20 שנה של הפרדה. הוא שומע סיפורים כאלו לעיתים קרובות. בנוסף, הוא ממשיך ואומר: "הארכיטקטורה של ירושלים אינה אוהדת מפגשים, לא להזכיר אפילו שהליכה רגילה אינה פרקטית בעבור אנשים קשישים או בכיסאות גלגלים. אנשים הפכו לאסירים בביתם שלהם", הוא מוסיף. בדברו על מה שמביא אותו לפעול, הוא חוזר למשמעות של ההוחדה. "לאדם מאמין, בלתי אפשרי לחוש שאתה חלק מקהילה. האנשים שאנו מבקרים צופים בסעודת האדון בטלוויזיה, אולם אינם משתתפים בה. ההוחדה שאנו מביאים להם מייצגת את הקשר היקר שבין הקהילה היכן שבה הם נטבלו, גדלו ונישאו ובין מה שהם היום...יותר מסתם שירות, ההוחדה הינה מתן הניתן לכל הנוצרים, ללא כל קשר למצב פיזי או אמוציונאלי."
על מנת לחלוק במתן זה עם אלו שאינם יכולים ללכת לסעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים משתפים פעולה ונעזרים ע"י המיסיון של החסד. הנזירות מכירות כל נישה בעיר, על משפחה; כשהן הולכות, ילדים הולכים לידם ונותנים להן יד. הן מתכננות את המסלול ומודיעים למאמינים אודות הגעתן. האחים הפרנציסקאנים מעריכים את הדבקות הזו. האב מישל אומר שהוא היה רוצה לעשות יותר מזה, ולבקר אנשים לעיתים קרובות יותר את אלו המבודדים, אולם אין לו זמן לסייע ואין מי שיסייע בידו.
היום הוא אכן זכה לסיוע – שלושה סמינריסטים מהקוסטודיה (האח דויד, האח אגוסטינו והאח מטיפנה), ושלושתם בשנה האחרונה בסמינר והם אכן באו לסייע. הם הצטרפו לפעולה זו של אמונה ושל אחווה ואהבה בפעם הראשונה. חלק מהם ביקש להשתתף וחלקם הוזמנו ע"י האחראי על הלימודים.
אחד מהשלושה, האח אגוסטינו, הוא ממוזמביק. הוא הוסמך לתפקיד השמש [דיאקון] בהגיעו לארץ הקודש ביוני 2013 והוא מהרהר אודות היעד של השמש: "להיות שמש משמע לעמוד בפתח הכנסייה; לקבל את היעד כחלק מחיי החברה, במובן רחב יותר. אני אוהב את האמרה של פרנסיס הקדוש שהמתחם הסגור [קלויסטר בלעז] הוא העולם", הוא אומר באמונה ובשכנוע. הקוסטודיה של ארץ הקודש מאפשרת פתיחות זו לכל מגוון חיי הקהילה והדת. מסכימה להעניק זמן לביקור אנשים קשישים וחולים גם על מנת לסייע בגילוי של המציאות של החברה הנוצרית הפלסטינית וללמוד על מערכת יחסים עם המאמינים. בסמינר "כאחים פרנציסקאנים יש לנו הרבה מה לעשות ואני מודה שלעיתים איננו רואים את כל הצרכים של מי שבסביבתנו." אומר וחושף האח אגוסטינו. למזלנו, כהני הדת דוברי הערבית של הקהילה מטפלים על בסיס יום יומי בפגיעים ביותר. הם התמיכה היקרה מפז לשלושת ה"חניכים" שרק יודעים לדבר מספר מילים בערבית.
הכל תוכנן למפרע היטב, כמו דף משני הצדדים עם מילים של התפילות שנאמרו בקול רם ובתעתיק של אותיות לטיניות. בהתחלה עם היסוס קל בביקורים הראשונים, ולאחר מספר שבועות הסמינריסטים שלנו יותר בטוחים בעצמם. "מחסום השפה הוא רק תירוץ", מעיר אגוסטינו. פניו של האח הצעיר מאירות כשמתאר כיצד האב מישל ביקש שיחליף אותו. "אמרתי כן, רק כן וסגרתי את הטלפון. ברגע שהנחתי את השפופרת הבנתי מה שאמרתי ושאלתי את עצמי באיזה שפה אוכל לדבר. בהתחלה חשבתי שזה אנגלית. לאחר מכן לאחר חשיבה הגעתי להחלטה אצטרך לבטא את עצמי בערבית. אני מדבר עם פלסטינים : הדבר הכי חשוב אינו לדבר היטב – הם יודעים שאינני מכאן - אלא להציע להם זמן תפילה בשפתם שלהם." כך שהאח אגוסטינו התאמן פונטית בערבית עם עזרתם של האחים הפרנציסקאנים דוברי הערבית. "בחיים הללו לפעמים צריך שמישהו ידחוף אותך משום שאנו יוצרים את המחסומים שלנו. לעיתים קרובות אנשים בוטחים בך כאשר אינך מאמין בעצמך", אמר. למעשה, האח אגוסטינו אינו מאוכזב מאז שדיבר את המילים הראשונות בערבית. ואפילו שמבטא אפריקאני לעיתים גורם למאמינים לחייך, הוא ממשיך בדבקות באותו ריטואל ממש כמו האב מישל.
בדירות חצי פתוחות, הנזירות נוקשות על הדלת וקוראות למאמינים בשמם הפרטי. החלפת ברכות; בד לבן, צלב ונר קטן מונחים על השולחן. הכל כאן מדיף כבוד: כבוד של הנראות, בהחלפת ברכות וגם בליטורגיה. בכל דירה, חל מעבר מבית לבית האל והאחים הפרנציסקאנים והנזירות כורעים ברך והטקס מתחיל. כהן הדת מכין את המאמינים לקבל את ההוחדה, את התקווה שלהם בבדידותם ואת מאבקם עם המחלה.
לראות את הפנים המחייכות של מי שנאסף בתנאי אור חלקיים בדירה זו, אזי אתה מבין עד כמה ההוחדה היא שיתוף של ההתאחדות. בפתחו של אחד מהבתים האח אגוסטינו חולק את כוונתו ולהביא את ההוחדה לחולים. "לפני שאחזור למוזמביק, אני חייב לשנות מה שהיה עד כה חריג לדבר מה אינסטינקטיבי כך שמה שאני עושה מביא לצורך גדל והולך של האחרים בי לחלק ממני."
לקיחת חלק בלחם האחד, אנו נהיים אחד. האחדות הינה מעבר לדלתות הכנסייה. להיות אחד עם האוכלוסייה היא מה שהפרנציסקאנים עושים כאן בירושלים, אולם גם בבית לחם, בית חנינא, יפו, נצרת, יריחו ובכל מקום שבו להם נוכחות יום יומית משך מאות שנים.
אמילי ריי