מאוחר בצהרי יום חמישי הקדוש, הקוסטוס של ארץ הקודש, פייר-בטיסטה פיצאבאלה היה העורך הראשי של המיסה בפרוכית "המושיע הקדוש" בירושלים. הכנסייה הייתה מלאה והנאספים, שמחים. רועה הקהילה, האב איברהים פלטס פרציסקני, נשא את הדרשה, אך היה זה הקוסטוס של ארץ הקודש שרחץ את רגליהם של שישה מנהיגי צופים ושישה מאמינים מן השורה שפעילים בקהילה. עבור שנים עשר אנשים אלו, היה זה רגע מרשים מאוד. אך מה היה מרשים ביותר? העובדה שהקוסטוס של ארץ הקודש כרע ברך, ולאחר שרחץ את רגליהם, נישק אותן? או שהוא עשה כן בפשטות כה רבה ובשמחה גלויה?
בסוף המיסה הוא פנה לנאספים באיטלקית ורועה הקהילה תרגם. ראוי להזכיר כי הוא סיפר להם כי היחסים בין הנוצרים המקומיים והקוסטודיה הם לעיתים תכופות יחסים המערבים בקשות, של המתנה מודאגת, וכי הקוסטודיה מנסה לעמוד בדרישותיהם במידה שמשאביה מאפשרים לה, תוך מודעות לכך שהיא אינה יכולה לעשות כל דבר. "אין רבים מכם, אין רבים מאיתנו, אך אפילו מספרים קטנים אלו חייבים לשמור על ביטחון או על תקווה".
הקוסטוס הזמין אותם להישיר מבט לעבר ישוע בימים קדושים אלו, לראות את אהבתו לאנושות ולחקות אותו. מילותיו הביעו היכרות עם מצבם של הנוצרים במדינה זו והפיתויים העומדים בפניהם, כמו גם את דאגת הקוסטודיה כלפיהם וטיפולה בהם. הן היו גם הבעה של חום ואותנטיות, ונתקבלו בתרועות רמות.
הקוסטוס וחלק ניכר מהקהילה עזבו בידיעה כי יפגשו בשנית ביום שני של פסחא באימאוס.