בהזמנה למועצה של המשך החינוך של הקוסטודיה של ארץ הקודש, כהני דת, נזירים ונזירות, וכמו כן גם מנהלי בתי ספר ומנהיגי קבוצות חברו יחד על מנת לדון בשאלה של פעילויות קהילתיות. הזמן ל-פורמציה בוצע ע"י האב פרנצסקו אינון, פרופסור לתיאולוגיה דוגמטית בפקולטה האפיפיורית לתיאולוגיה שבדרום איטליה.
למרות שבאופן תכוף נקבע בניגוד לתיאולוגיה או נקשר למדרג נמוך יחסית, פעילות קהילתית הינה למעשה "המהות של הכנסייה", מסביר פרופסור אינון בתחילת הדיון. ברוח של מועצת הוותיקן השנייה, הוא מעמיק את ההבנה אודות מילים אלו, "הכל בכנסייה הינו קהילתי משום שהאדון יצר את הכנסייה לבני האדם, ולא בשביל עצמו. הכל צריך להיות מכוון לעבר האנושות." דובר מבריק, אשר הציע הרהור בשלושה שלבים: דבר ה', הליטורגיה ולבסוף – הכשרה של דמויות מפתח בכנסייה.
ביום שני, ה-17 בפברואר, הדיון התרכז בכנסייה, שהינה ההצהרה של הרז ושל דבר האל. ביום שלישי עבדו על הליטורגיה, "מקור ושיא של התפקיד הקהילתי", המהווה הזנה של שינויים אינטנסיביים ושיתוף של חוויות בקרב כהני דת שונים ואחים פרנציסקאנים שנכחו.
ביום רביעי, הפרופסור פנה לדיון על התנהגות ויכולות של עובדים קהילתיים. הוא ציין את היתרון בכך שהכנסייה צריכה צניעות וענווה כשם שהכנסייה חייבת להיות "אמצעי המוצע לאנשים כך שהם יוכלו לשמוע את האב ואין לכך סוף" תוך סיכון של העדר תגובה לצרכי האנשים אלא לצרכים האישיים בלבד. הוא ציין מספר חסמים מקשים, כמו פשטנות יתר של כהונה קהילתית בתכנון אירועים או ברמה הרגשית וגם התרכזות בעבודה באדם אחד, עם אישוש מחדש של "מדרג יתר" של הכנסייה. הוא קרא לפעול תוך מודעות: "ישנו לפני הפעולה שלך ויהיה גם אחרי. האל נותן ובישוע המשיח אנו החלטנו ללכת אחרי הדוגמא שלו. התפקיד הקהילתי הינו אהבת ישוע בפעולה, ולאהבה אין רכוש. הבה נפסיק לומר "הקהילה שלנו" ו"המאמינים שלנו"; אנו כולנו ישות בתזוזה."
נערכה דיפרנציאציה בין "פורמציה" ובין "מידע", והוא גם הזמין את האחראים על פעילות קהילתית בארץ הקודש לדרוש זאת מעצמם. בימינו, למאמינים יש אלפי חלופות לסעודת האדון של יום ראשון, כהונה קהילתית חייבת לחדש את הבישור. הא גם הזמין אותם לדמיין מרכזי פורמציה קהילתיים, לא רק לאנשי הדת, אלא גם לעמאים שמתחילים לצוץ בעולם הדתי במזרח התיכון. הדיון התרכז בשאלות מסביב לסוגיה זו. איזה תפקיד צריך להקצות לעמאים? אילו פעילויות ניתן לחלוק גם ביכולות? הפרופסור ענה כי "עבודה קהילתית דורשת גמישות, המשכיות והרבה סבלנות, שהם תנאים לכנסייה להיות אתר של קבלת פנים של הוחדה." האח מריו, כהן דת מיריחו, חשב מחשבות אלו לבדו: "הנוצרים מהווים מיעוט ומאותם אנשים דורשים דרישות רבות מדי. אנו צריכים לערוך חלוקה מחדש של סמכויות בהבט הקהילתי של הכנסייה. דבר זה הינו בעדיפות ראשונה ויביא לתועלת לקהילה הנוצרית."
התוכנית הסתיימה בערב של יום חמישי בדיון ב"לחיות את הכנסייה במזרח התיכון". הוא תמצט את השינוי הגדול במאה זו: סופה של "הכנסייה המנצחת ובעלת העוצמה שמנוהלת מרומא" לטובת החזרה לאדם ולכן לירושלים, עיר המוצא. הוא נגע בנקודה כואבת והיא התמעטות של הנוצרים והזמין את הנוכחים לשאת מבט לישוע מנצרת. גם הוא חי במזרח התיכון, בזמנים אחרים כמובן, אולם גם הוא נאלץ להתמודד עם הבדלי תרבות, שפות, מנהגים שלעיתים היו חסרי הגיון או מטרידים."ישוע המשיח ידע שחייו האנושיים יגיעו אל סופם, אולם מודע למוצאו הוא לא חווה זאת באופן פטליסטי. אלא להפך – הוא חשב על ה"לאחר מכן" – כנסייה, של מה שאנו כיום", הסביר פרופ' אינון. בדרך זו, הוא הזהיר את הנוצרים מכל גישה המתמקדת רק בעצמם. "להגן על עצמך הינו שווה ערך לייבוש. על הנוצרי להבין כי יצירת מרחב וחיים בקשר עם האחר הינם למעשה לחיות במערכת חיים עם האל." בסופם של ימים אלו של פורמציה, הוא ביטא את רצונו "שהקוסטודיה תפנה החוצה, משום שפתיחות הינה כבר חסד וצדקה."
הקוסטודיה וכל המשתתפים מודים בחום לפרופ' אינון, לא רק בעבור הוראתו היקרה מפז, אלא גם בעבור החום וההומור שלו, אשר הפכו את הפורמציה לזמן אמיתי של רענון רוחני ואינטלקטואלי.
למרות שבאופן תכוף נקבע בניגוד לתיאולוגיה או נקשר למדרג נמוך יחסית, פעילות קהילתית הינה למעשה "המהות של הכנסייה", מסביר פרופסור אינון בתחילת הדיון. ברוח של מועצת הוותיקן השנייה, הוא מעמיק את ההבנה אודות מילים אלו, "הכל בכנסייה הינו קהילתי משום שהאדון יצר את הכנסייה לבני האדם, ולא בשביל עצמו. הכל צריך להיות מכוון לעבר האנושות." דובר מבריק, אשר הציע הרהור בשלושה שלבים: דבר ה', הליטורגיה ולבסוף – הכשרה של דמויות מפתח בכנסייה.
ביום שני, ה-17 בפברואר, הדיון התרכז בכנסייה, שהינה ההצהרה של הרז ושל דבר האל. ביום שלישי עבדו על הליטורגיה, "מקור ושיא של התפקיד הקהילתי", המהווה הזנה של שינויים אינטנסיביים ושיתוף של חוויות בקרב כהני דת שונים ואחים פרנציסקאנים שנכחו.
ביום רביעי, הפרופסור פנה לדיון על התנהגות ויכולות של עובדים קהילתיים. הוא ציין את היתרון בכך שהכנסייה צריכה צניעות וענווה כשם שהכנסייה חייבת להיות "אמצעי המוצע לאנשים כך שהם יוכלו לשמוע את האב ואין לכך סוף" תוך סיכון של העדר תגובה לצרכי האנשים אלא לצרכים האישיים בלבד. הוא ציין מספר חסמים מקשים, כמו פשטנות יתר של כהונה קהילתית בתכנון אירועים או ברמה הרגשית וגם התרכזות בעבודה באדם אחד, עם אישוש מחדש של "מדרג יתר" של הכנסייה. הוא קרא לפעול תוך מודעות: "ישנו לפני הפעולה שלך ויהיה גם אחרי. האל נותן ובישוע המשיח אנו החלטנו ללכת אחרי הדוגמא שלו. התפקיד הקהילתי הינו אהבת ישוע בפעולה, ולאהבה אין רכוש. הבה נפסיק לומר "הקהילה שלנו" ו"המאמינים שלנו"; אנו כולנו ישות בתזוזה."
נערכה דיפרנציאציה בין "פורמציה" ובין "מידע", והוא גם הזמין את האחראים על פעילות קהילתית בארץ הקודש לדרוש זאת מעצמם. בימינו, למאמינים יש אלפי חלופות לסעודת האדון של יום ראשון, כהונה קהילתית חייבת לחדש את הבישור. הא גם הזמין אותם לדמיין מרכזי פורמציה קהילתיים, לא רק לאנשי הדת, אלא גם לעמאים שמתחילים לצוץ בעולם הדתי במזרח התיכון. הדיון התרכז בשאלות מסביב לסוגיה זו. איזה תפקיד צריך להקצות לעמאים? אילו פעילויות ניתן לחלוק גם ביכולות? הפרופסור ענה כי "עבודה קהילתית דורשת גמישות, המשכיות והרבה סבלנות, שהם תנאים לכנסייה להיות אתר של קבלת פנים של הוחדה." האח מריו, כהן דת מיריחו, חשב מחשבות אלו לבדו: "הנוצרים מהווים מיעוט ומאותם אנשים דורשים דרישות רבות מדי. אנו צריכים לערוך חלוקה מחדש של סמכויות בהבט הקהילתי של הכנסייה. דבר זה הינו בעדיפות ראשונה ויביא לתועלת לקהילה הנוצרית."
התוכנית הסתיימה בערב של יום חמישי בדיון ב"לחיות את הכנסייה במזרח התיכון". הוא תמצט את השינוי הגדול במאה זו: סופה של "הכנסייה המנצחת ובעלת העוצמה שמנוהלת מרומא" לטובת החזרה לאדם ולכן לירושלים, עיר המוצא. הוא נגע בנקודה כואבת והיא התמעטות של הנוצרים והזמין את הנוכחים לשאת מבט לישוע מנצרת. גם הוא חי במזרח התיכון, בזמנים אחרים כמובן, אולם גם הוא נאלץ להתמודד עם הבדלי תרבות, שפות, מנהגים שלעיתים היו חסרי הגיון או מטרידים."ישוע המשיח ידע שחייו האנושיים יגיעו אל סופם, אולם מודע למוצאו הוא לא חווה זאת באופן פטליסטי. אלא להפך – הוא חשב על ה"לאחר מכן" – כנסייה, של מה שאנו כיום", הסביר פרופ' אינון. בדרך זו, הוא הזהיר את הנוצרים מכל גישה המתמקדת רק בעצמם. "להגן על עצמך הינו שווה ערך לייבוש. על הנוצרי להבין כי יצירת מרחב וחיים בקשר עם האחר הינם למעשה לחיות במערכת חיים עם האל." בסופם של ימים אלו של פורמציה, הוא ביטא את רצונו "שהקוסטודיה תפנה החוצה, משום שפתיחות הינה כבר חסד וצדקה."
הקוסטודיה וכל המשתתפים מודים בחום לפרופ' אינון, לא רק בעבור הוראתו היקרה מפז, אלא גם בעבור החום וההומור שלו, אשר הפכו את הפורמציה לזמן אמיתי של רענון רוחני ואינטלקטואלי.