אנו כאן בעיר השנייה בגודלה בסוריה, בתוככי הבתים והכבישים ההרוסים. מראה זה כואב, אולם גם מותיר מקום לתקווה. החיים מלבלבים מתחת להריסות.
הריסות. אתה יכול לראות בתים הרוסים וכבישים הרוסים משך קילומטרים רבים. זהו השלב הכואב ביותר של הטיול לסוריה, היכן שקשה להכיל את הרגשות של הפרט.
"ברוכים הבאים לאלפו!" הסימן המציין את הכניסה לעיר הבירה הצפונית לשעבר נראית כמו בדיחה. סימני קרבות דמים אשר, עד לפני מספר שבועות, לאחר הצלחה בסילוק הכוחות המורדים, הותירו צלקות בולטות בעיר גדולה זו. אולם אפילו המלחמה לא הצליחה להרוס את תושביה. על הפנים של האנשים רואים שוב חיוך; מכוניות החלו לנסוע שוב. חלק מהחנויות שבו לפעילות, ובערב אור ממספר קטן של בתים נראה באלפו. העיר התנועה אפילו עם פקקי תנועה והצופרים מהדהדים כפי שייעשה בכל עיר ערבית המכבדת את עצמה.
אולם באם מביטים מעבר לפינה שדה הראייה מלא בבנינים פגועים מטילים ומהפגזות, ילדים שמשחקים בשברי הריסות של בתים, אנשים קשישים שכמעט מועדים בינות לאשפה כדי למצוא דבר מה לאכול; חיילים עייפים ורעבים המחפשים באופן נואש אחרי מה שנותר מפריז של המזרח התיכון. המים באים והולכים וכך גם החשמל. דבר זה משפיע על השקט, החנוק ובשעה שממשיכים הלאה, אנו עוברים דרך הריסות של רחובות השכונה. מי יודע כמה זמן ייקח לבנות הכל מחדש...מי יכול לחשב את עוצמת והיקף העבודה הנדרשת על מנת להקל עת הכאב של מי שאיבד את הנשים, הילדים, הבתים ואת האהובים שלו.
אפילו המתים לא מצאו שלווה במלחמה זו. כשכהן הדת של הקהילה הלטינית, האח הפרנציסקאני איבראהים אל-סבח, לקח אותנו לבית הקברות, והראה לנו את הקברים שנחשפו לחלוטין. הוא הסביר, "לא היה לנו מקרה כזה של חילול המתים תודה לאל, אולם הרבה גנבים באים לגנוב את מה שהקרובים של הנפטרים הניחו בקברים של האהובים שלהם."
טארק, סורי צעיר, שמצייר בקפלה שנהרסה בהפגזות, עובד גם בבית הקברות ההרוס הזה. יחד עימו מהנדס בשם טוני, ואנו המשכנו ללכת ברגל על מנת לבקר מספר בתים שנפגעו על ידי ההפגזות, שכיום תוקנו תודות למיזם שנתמך על ידי האגודה בעד ארץ הקודש. היעד השאפתני היה לאפשר ל-29 משפחות לשוב לבתיהם "ובדרך זו גם לעודד את מי שברח מהמדינה לשוב בחזרה."
אנו עובדים כל העת בקהילה של פרנסיס הקדוש. שותים מי באר שעדיין זמינים לאנשים בעלי אמצעים דלים, ומספר אוטובוסים עוזבים כל כמה דקות על מנת לחלק מים אלו מעבר למחוז עזיזה. יום חמישי מוקדש לחלוקת סלי מזון. במרכז המבקרים, פגשנו את בשיר, ילד כבן חמש. אביו נעלם ולאימו אין עבודה. התקווה היחידה שלה ושל בנה הינה הישרדות בהתבסס על העזרה שמקבלים בכל שבוע מהקהילה. באשיר ביישן, אולם הוא מחייך כשרואה אותנו. כמוהו, ישנם מאות אנשים הממתינים לתורם. כל מי שמקבל שובר לרכוש מזון ותרופות שזקוקים להם. אולם קודם כל, במהלך רגע קצר של שקט, האח איבראהים מזמין את כולם להתפלל עבור מתן השלום שכה חיכו לו בסוריה. ברור שלחם כה חשוב, אולם אין זה הכל.
בבית חולים לואיס הקדוש, אנו פוגשים את גיודי, 11, עם אימה. גיודי נפגעה משני תרמילים של פגזים שפגעו במוחה. היא כנראה לא תתעורר מהתרדמת העמוקה שבה נמצאת. היא פותחת וסוגרת את עיניה. אימה, מוסלמית, מתבוננת באיקונה של מרים הבתולה, התלויה על הקיר. וכאשר האח איבראהים מסמן את סימן הצלב על מצחה הלבן של הילדה הצעירה, היא מסתובבת, מחייכת אל ביתה. ברוכים הבאים לאלפו, היכן שהתקווה והצער מעורבבים זה בזה באופן אינטימי וקשה לנתקם, אולם החיים שבו למסלולם, לאחר זמן כה רב, זמן ארוך מדי.
אנדריאה אודוטו, סוריה. 31 בינואר 2017
