באיטליה, האח איבראהים אל-סבאח הציג את ספרו "רגע לפני השחר". האח הפרנציסקאני, אשר הינו האח הממונה האחראי על הקהילה הלטינית של אלפו [חלב] והינו כהן הדת המקומי של כנסיית פרנסיס הקדוש מאסיזי, וספרו יצא לאור על ידי הוצאה לאור של ארץ הקודש. הספר מספר אודות סיפורו של השנים הקשות שבהן שירת את הקהילה הסורית. "בספר, סיפורים מרים מתוארים, כמו גם התנסות בכאב, מרירות וייאוש של אנשים באלפו עקב המלחמה, אולם בו זמנית, כללתי אפיזודות של שמחה שהתרחשו בסביבה עצובה זו", אמר האח איבראהים. ישנה סתירה של כרוניקה של העובדות שהינן עצובות מאד וכואבות שניתן לקרוא באמצעות האור של האמונה. [כוונתי] אינה לכתוב ספר היסטוריה, אלא להציג דין וחשבון של נוכחות האדון בקרב החצץ והריסות באלפו."
הספר הוצג במספר ערים באיטליה ונתקבל בעניין רב וזכה להשתתפות רבה. ערים אלו כללו את רומא, היכן שהקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטו, גם נכח. "מייד שמתי לב שאנשים מקשיבים בקשב רב עם חמלה רבה", אמר האח איבראהים. ב-אורופה, אנשים לא יכלו ללכת משום שרצו להמשילך ולשמוע. אמרתי להם אודות המצב ותנאי החיים, המצב הפוליטי, המלחמה והחלוקה של אלפו, כמו גם אודות התנאים הקשים מאד שמונעים שיהיו שם חיים כיום. בה בעת, אמרתי להם אודות התגובה שלנו, שהינה תגובה של חסד, חסד שיודע להיות בקשר עם העניים ולהתבונן ולהקשיב להם עם העיניים, האוזניים והלב שלנו, כמו שאמר האפיפיור פרנסיס: עלינו להיות מוכנים כעת לנהוג כמו השומרוני הטוב בכל אמצעי אפשרי ועל מנת לענות לצרכים בסיסיים."
האח איבראהים מכיר היטב את המצב הפוליטי כיום באלפו: "הגענו למשוכה האחרונה של מלחמת העולם עם הרס ושברים: אלו הן המילים של אפיפיור פרנסיס אודות סוריה ובייחוד לגבי אלפו כעת. כעת ישנה נוכחות של כל הכוחות הבינלאומיים. המליציות נמצאות במזרח העיר, שבה כ-200 אלף תושבים, ומצד שני בחלק המערבי שנשלט על ידי הצבא הסדיר של ממשלת אסד, ושם ישנם 1,200,000 תושבים. המליציות אינן מוותרות ואינן מכבדות את הסכם הפסקת האש, ואינן מקבלות פיוס או אינטגרציה מחדש, אולי מתוך חשש, אולי מחוסר אמון בממשלה הנוכחית או עקב רעיונות קיצוניים. בכל מחיר, הם רוצים להמשיך להפגיז אזרחים בחלק המערבי של העיר, כך שיוצר לחץ על הממשלה ועל הצבא הסדיר. מצד שני, הצבא אינו מותר: הוא הרוצה להגן על האזרחים. לאחר כל כך הרבה נסיונות של פיוס, הדלתות נסגרות ומה שהחל הינו מאבק על כיבוש מחדש של כל האזור שבמזרח [העיר]. אין זה דבר פשוט משום שכלי הנשק שבהם משתמשים הרסניים מאד. חלק מהאזרחים הינם חלק מהמאבק ולפעמים לחימה מתרחשת במרחק של שני מטר ואנשי המליציות החמושות גם עושות שימוש בנשק מתוחכם. הם ממשיכים לשלוח טילים על כנסיות, בתים ובתי חולים. אלפו עלולה להגיע למצב של חומס, עיר שהפכה לעיר רפאים וחורבות. אנשים נאלצו לעזוב את העיירה. לאחר הקרב עד לסוף, אנשי המליציה עזבו את חומס, אולם הכל כבר היה הרוס, ואלפי אנשים מתו. אנו מסתכנים באותו סוף ואין מקום לדו שיח והעולם מפולג. העדר הרמוניה הגיע למקסימום וזה ברור אפילו בפגישות של האומות המאוחדות, וברור לעין לכל העולם. אנו רואים שדו שיח שנכשל ברמה בינלאומית ומה משמעותו: חלוקה של העולם לשני מחנות ה הופכת אט אט לבולטת והניוון של המצב אינו רק בסוריה, משום שסוריה ואלפו הינם רק נקודה אחת באי הסכמות אלו. אנו מסתכנים במלחמה לא מוגבלת שלא תיעצר בפרברי אלפו, אלא תנגע בעולם כולו ובכל המדינות."
איזו מוטיבציה יש לאחים הפרנציסקאנים להמשיך במיסיון קשה זה שלהם? "החסד מדרבן ודוחק בי", אומר האח איבראהים. "החסד מעניק לי, כפי שכתוב במזמור תהילים 93, העוצמה של הבופאלו. כאב, ככהן דת, מעולם לא תיארתי לעצמי לוותר לעצמי בדרך זו ואיני יכול לדמיין שפירות [העבודה שלי] יהפכו לכה גדולות וכה שופעים. החסד דוחק בי לאורך כל הדרך: החסד הנוצרי עבור העניים ביותר, אולם גם הלב של הרועה העושה את דרכו באמצעות מתן זה של כהונה." מתנה של העצמי שהביא האח איבראהים לוותר על הרעיון של המשך הדוקטורט שלו, ובמקום זה לנסוע לאלפו, היכן שהיה כהן דת של הקהילה מאז יום החג ישוע המלך בשנת 2014. הקוסטוד בזמנו, פיירבטיסטה פיצהבלה, אמר "אנו זקוקים לעזרה בסודריה". אני עניתי: אמרת אתה את הכל. אם אתה אומר שצריך עזרה בסוריה, אני זמין. התגובה שלי היתה מאד ספונטנית, למרות שמעולם לא הייתי בסוריה בשום שירות ואיני יודע כיצד לחיות במצב שבו ישנו בלבול ומלחמה." אולם בעבור האח איבראהים לא היתה זו בעיה עבורו. "כל הפירות של הנוכחות הפרנציסקאנית שלנו נראות", ממשיך האח הפרנציסקאני.
"ראינו את הפירות של המפגש והצרכים הפרקטיים של האנשים, של המצאה של מיזמים חדשים עם יצירתיות ברמה גבוהה, כמו גם חלוקת מים בדרכים שונות, חלוקת סלי מזון לרעבים בכמות גדולה. ראינו את פירות הללו בעבודה ובפעולה [כמעט] כמו חברת ביטוח רפואית, בכיסוי של כל ההוצאות הרפואיות של בדיקות, הערכות, תרופות וניתוחים יקרים לכל האנשים הנוקשים על דלתנו וכנכנסים לשפץ בתים הרוסים ופגועים, ששוב יהיו בסכנה של הריסה. כיום ישנם 23 מיזמים בפעולה על מנת לשרת את הקהילה הלטינית שלנו כמו גם נוצרים מזרמים שונים וכל האנשים שמסביבנו, האחים המוסלמים שלנו, והאחיות, כולם אנשים סובלים".
בספרו "רגע לפני השחר", האח איבראהים דן בכל זה, באמצעות ההדרה של מכתבים ומסרים לעולם (היה זה הרעיון המקורי של האח הפרנציסקאני) יחד עם עדויות ומאמרים החולקים סיפורים אודות סבל, אולם גם תקווה. "אנו סובלים מכל סוג של אלימות אפשרית, אולם התשובה שלנו חייבת להיות יחסית למשבר זה וחייבים לשמור על כבוד האדם, באמצעות חסד אמיתי, יצירתי, שהינו ישוע המשיח. אני מבין שאנו הפרנציסקאנים היננו סימן של תקווה. כשכל האותות של התקווה מסרים ברחובות, בין הבתים שלנו, בכל מקום באלפו, אנו נקראים לא לחפש תקווה במקום אחר, אלא לתת מעצמנו, כמו שישוע אמר. דבר זה אומר שאנו נותנים תקווה, מחזקים את האמונה באמצעות הנוכחות הממשית שלנו, השתתפות בסבל וכניעה מוחטת לאל, על ידי נתינה של עצמנו לחלוטין לאחים שלנו."
בסוריה הקרועה ממלחמה, נראה שבריחה לפעמים הינה הדרך האמיתית היחידה לתקווה של הנצלות. רבים תהו מדוע אנשים מסכנים הכל, אפילו את חייהם על מנת להגר. והאח איבראהים עונה: "כשאין חשמל משל שנים, כשאין מים משלך שבועות, כש-80 אחוז מהאוכלוסייה מובטלת, ו-92 אחוז מבתי האב עניים, כשטילים משוגרים במהלך היום והלילה על כנסיות, בתי חולים, בתי ספר ובתים, אזי אנשים מיואשים מתחילים לעזוב הכל מאחור. הם מוכנים אפילו לקפוץ לים, לידי הפיראטים, וכך להינצל ממוות. ישנו איש צעיר, למשל, שהחליט לברוח והוא הודיע לי יום אחד לפני שעשה כן,. לא היה כל בטחון שיגיע אל יעדו – המערב – אולם הוא אמר לי: "כאן בטוח אמות אולם בבריחה לעולם אולי יהיה לי סיכוי קטן להינצל ולשורד. לפחות אנסה, אפילו אם סיכוי להינצל הינו מינימאלי."
הנוכחות הפרנציסקאנית יכולה להיות מוכרת כמביאה דברים שונים לאנשי אלפו והאח איבראהים מתנסה בכך על בסיס יומי: "אנו, כפרנציסקאנים, רואים את האדון שקם לתחייה בהריסות אלו של אלפו, האור של ישוע המשיח הינו בלב החושך. בשעה שאנשים מתבוננים עם חכמה אנושית ורואים שאין כל דרך החוצה, שאין עתיד, אנו, באמצעות עיניים של אמונה וחוכמה אלוהית יכולים לראות את ישוע הקם לתחייה, הנוכח בקרב עמו ועושה ניסים בכל יום עימנו. הוא מעניק לנו מזון, הוא מכפיל את ככרות הלחם והדגים; תמיד יש דיג בגדר של נס: אלו הם סמנים לנוכחותו ולתחייה שלו בתוכנו באלפו. דבר זה מחמם את ליבנו ותמיד מעניק לנו תקווה לעתיד טוב יותר ושמלחמה ושנאה לא תהיה המילה האחרונה. חסד, צדקה, תקווה ושלום יהיו המילה האחרונה."
ביאטריס גוארארה
