ביום שני, ה-29 בדצמבר, במערה מתחת לכנסיית קתרינה הקדושה שבבית לחם, הפרנציסקאנים הנציחו את הקדושים המעונים של התמימים הקדושים. המסורת מספרת כי במקום זה נמצא הקבר של הילדים הצעירים יותר מגיל שנתיים ואשר נהרגו ע"י המלך הורדוס לאחר הולדתו של ישוע המשיח.
סעודת האדון נערכה על ידי סגן הקוסטוד האח הפרנציסקאני דוברומיר ג'סטל. חג המולד שנחוג בבית לחם היה יוזמה של הקוסטוד החל מיום ראשון הראשון של תקופת הציפייה ועונת חג המולד תסתיים ב-6 בינואר בחג ההתגלות [אפיפניה]. לעת עתה, זוהי מסורת של הקוסטודיה שסגנו עורך את סעודת האדון של יום החג של התמימים הקדושים.
האווירה היתה אינטימית. כולם הוזמנו, אולם הנקהלים כללו רק 60 איש: אנשי דת מקהילות דתיות מקומיות, מעט עולי רגל ואנשי הקהילה. קהל זה היה גדול עבור המערה. המאמינים היו צריכים להתמקם על המדרגות וגם בתוך המערה הסמוכה של ג'רום הקדוש. רק 20 פרנציסקאנים נכחו. את הציפייה לחג המולד ניתן היה לחוש שוב: כיכר מנג'ר היתה כמעט ריקה, וכוחות הבטחון ועולי הרגל כבר כמעט ועזבו. אולם הקישוטים עדיים נותרו שם, ואת השמחה של חג המולד עדיין ניתן למצוא בתפילות של הנוצרים המאמינים. ממש כמו בבית לחם...השירים הכירו לנו שאנחנו עדיין בתקופת חג המולד.
המסורת של יום החג של התמימים הקדושים מתוארכת למאה הרביעית, הסביר האח דוברומיר בדרשתו. אם בהתחלה, העצבות ניצחה עקב היותם של רבים מהילדים הצעירים לקדושים מעונים, קורבנות של האכזריות של המלך הורדוס, יום החג כעת בעל אופי שמח יותר עקב היותם מאופיינים כעדים של בן האלוהים [ישוע], הוסיף ואמר.למעשה, בספר הבשורה של מתי (פרק ב:13-18) מצוין כי דבר זה מימש את מה שנאמר על ידי הנביא ירמיהו: קול נשמע ברמה, בכי ונהי קולני; רחל מבכה את בניה ואין ניתן לנחמה, מכיוון שאינם עוד. מותם של התמימים הקדושים מאפשר לכתבי הקודש להתממש. למרות שהם לא יכלו להיות נביאים בשמו של ישוע המשיח, הם זכו לכבוד ותהילה על ידי החסד של לידתו [של ישוע].
"המערה סמוכה לזו של מערת המולד", המשיך האח דוברומיר בדרשתו. "מותם של התמימים הקדושים חושף אמת גדולה: הרשע של החוטא, כמו הורדוס, המביא לשנאה ולמוות, בשעה שאהבה של הצודק והתמים, כמו ישוע, נושא פרי, חיים ושועה." אם הדרכים של חיינו תמיד ילוו על ידי האור וחושך – מה שמוזכר בספר הבשורה לפי יוחנן, פרק א:5 עד פרק ב, פסוק ב – אזי בידינו הבחירה לבחור בדרך של האור שאותה הביא ישוע או בדרך של החשכה.
HM
סעודת האדון נערכה על ידי סגן הקוסטוד האח הפרנציסקאני דוברומיר ג'סטל. חג המולד שנחוג בבית לחם היה יוזמה של הקוסטוד החל מיום ראשון הראשון של תקופת הציפייה ועונת חג המולד תסתיים ב-6 בינואר בחג ההתגלות [אפיפניה]. לעת עתה, זוהי מסורת של הקוסטודיה שסגנו עורך את סעודת האדון של יום החג של התמימים הקדושים.
האווירה היתה אינטימית. כולם הוזמנו, אולם הנקהלים כללו רק 60 איש: אנשי דת מקהילות דתיות מקומיות, מעט עולי רגל ואנשי הקהילה. קהל זה היה גדול עבור המערה. המאמינים היו צריכים להתמקם על המדרגות וגם בתוך המערה הסמוכה של ג'רום הקדוש. רק 20 פרנציסקאנים נכחו. את הציפייה לחג המולד ניתן היה לחוש שוב: כיכר מנג'ר היתה כמעט ריקה, וכוחות הבטחון ועולי הרגל כבר כמעט ועזבו. אולם הקישוטים עדיים נותרו שם, ואת השמחה של חג המולד עדיין ניתן למצוא בתפילות של הנוצרים המאמינים. ממש כמו בבית לחם...השירים הכירו לנו שאנחנו עדיין בתקופת חג המולד.
המסורת של יום החג של התמימים הקדושים מתוארכת למאה הרביעית, הסביר האח דוברומיר בדרשתו. אם בהתחלה, העצבות ניצחה עקב היותם של רבים מהילדים הצעירים לקדושים מעונים, קורבנות של האכזריות של המלך הורדוס, יום החג כעת בעל אופי שמח יותר עקב היותם מאופיינים כעדים של בן האלוהים [ישוע], הוסיף ואמר.למעשה, בספר הבשורה של מתי (פרק ב:13-18) מצוין כי דבר זה מימש את מה שנאמר על ידי הנביא ירמיהו: קול נשמע ברמה, בכי ונהי קולני; רחל מבכה את בניה ואין ניתן לנחמה, מכיוון שאינם עוד. מותם של התמימים הקדושים מאפשר לכתבי הקודש להתממש. למרות שהם לא יכלו להיות נביאים בשמו של ישוע המשיח, הם זכו לכבוד ותהילה על ידי החסד של לידתו [של ישוע].
"המערה סמוכה לזו של מערת המולד", המשיך האח דוברומיר בדרשתו. "מותם של התמימים הקדושים חושף אמת גדולה: הרשע של החוטא, כמו הורדוס, המביא לשנאה ולמוות, בשעה שאהבה של הצודק והתמים, כמו ישוע, נושא פרי, חיים ושועה." אם הדרכים של חיינו תמיד ילוו על ידי האור וחושך – מה שמוזכר בספר הבשורה לפי יוחנן, פרק א:5 עד פרק ב, פסוק ב – אזי בידינו הבחירה לבחור בדרך של האור שאותה הביא ישוע או בדרך של החשכה.
HM