היה זה במערה של יוסף הקדוש שבה התכנסה הקהילה של בית לחם על מנת לחגוג את יום החג של התמימים הקדושים.
באופן מסורתי, סגן הקוסטוד עורך את הטקס הזה, ומסייע בידו האח הממונה על כנסיית המולד, האח ריקרדו בוסטוס וכן גם כהני דת אחרים מנצרת ומעין כרם. האח דוברומיר ג'סטל דרש את הדרשה.
בשעה שעדיין מרגישים את האווירה של חג המולד ועדיין עסוקים בשמחה של הולדת ישוע, לאחר יום החג של סטפן הקדוש, שהיה לקדוש מעונה, הליטורגיה מזמינה אותנו כעת לחגוג את היותם של התמימים הקדושים קדושים מעונים.
מדוע האל הציל רק את ישוע ולא את שאר הילדים של בית לחם? מדוע הוא הזהיר רק את יוסף ואמר לו לקחת את בנו ישוע למקום מבטחים? האם ייתכן שהאל אינו צודק? לפי ההיגיון שלנו, האל יכול היה לחסל את הורדוס המלך.
אולם ההיגיון שלנו, ההיגיון האנושי, אינו ההיגיון של האל. עם הולדתו של ישוע, ההיגיון של האל נגלה. ישוע, יודע שקשה להבין את ההיגיון הזה, זמן קצר לפני מותו שלו "יבורך מי שלא סבל משערורייה בגללי".
בשעה שמותו של ישוע על הצלב הינו בעל משמעות רבה בתחייה, האם אנו יכולים להאמין שדמם של התמימים הצעירים הללו, הדם התמים, הינו יקר ערך בעיני האל? האם אנו יכולים להאמין בהגיון זה ובייחוד לקבלו בחיינו שלנו?
המלך הורדוס היה איש אכזרי, אולם מעל לכל רצה להרוג את ישוע משום שהבין שקיומו של ישוע עלול להרוס את התוכניות שלו. ואנו בעצמנו – האם אנו לא רוצים להיפטר ממה שמונע מאיתנו מלהגיע ליעד שאנו רוצים בו?
אולם ע"י התיווך של הקדושים התמימים, הבה נתפלל, שנוכל לקבל את מה שעומד בדרכנו. הבה נתפלל שלא נשפוט את מעשיו של האל, אולם נוכל לראות כיצד תחת ידיו הסבל מביא לחיים בשפע, כפי שישוע הבטיח – היה זה התוכן של הדרשה של האח דוברומיר.
לאחר סעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים נשארו לתהלוכה היומית במערה ולאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים ע"י האח הפרנציסקאני ריקרדו.
לאחר זמן איכות ברוח האחווה יחדיו, האחים הפרנציסקאנים התאספו מחדש לשיר את תפילת הערבית, שבמהלכה המזבח של התמימים הקדושים נעטף בקטורת.
מי ייתן ודמם של התמימים הקדושים של ימינו יתקבל ע"י האל ויהפוך לחיים חדשים ולמקור של שלום עבור העולם.
באופן מסורתי, סגן הקוסטוד עורך את הטקס הזה, ומסייע בידו האח הממונה על כנסיית המולד, האח ריקרדו בוסטוס וכן גם כהני דת אחרים מנצרת ומעין כרם. האח דוברומיר ג'סטל דרש את הדרשה.
בשעה שעדיין מרגישים את האווירה של חג המולד ועדיין עסוקים בשמחה של הולדת ישוע, לאחר יום החג של סטפן הקדוש, שהיה לקדוש מעונה, הליטורגיה מזמינה אותנו כעת לחגוג את היותם של התמימים הקדושים קדושים מעונים.
מדוע האל הציל רק את ישוע ולא את שאר הילדים של בית לחם? מדוע הוא הזהיר רק את יוסף ואמר לו לקחת את בנו ישוע למקום מבטחים? האם ייתכן שהאל אינו צודק? לפי ההיגיון שלנו, האל יכול היה לחסל את הורדוס המלך.
אולם ההיגיון שלנו, ההיגיון האנושי, אינו ההיגיון של האל. עם הולדתו של ישוע, ההיגיון של האל נגלה. ישוע, יודע שקשה להבין את ההיגיון הזה, זמן קצר לפני מותו שלו "יבורך מי שלא סבל משערורייה בגללי".
בשעה שמותו של ישוע על הצלב הינו בעל משמעות רבה בתחייה, האם אנו יכולים להאמין שדמם של התמימים הצעירים הללו, הדם התמים, הינו יקר ערך בעיני האל? האם אנו יכולים להאמין בהגיון זה ובייחוד לקבלו בחיינו שלנו?
המלך הורדוס היה איש אכזרי, אולם מעל לכל רצה להרוג את ישוע משום שהבין שקיומו של ישוע עלול להרוס את התוכניות שלו. ואנו בעצמנו – האם אנו לא רוצים להיפטר ממה שמונע מאיתנו מלהגיע ליעד שאנו רוצים בו?
אולם ע"י התיווך של הקדושים התמימים, הבה נתפלל, שנוכל לקבל את מה שעומד בדרכנו. הבה נתפלל שלא נשפוט את מעשיו של האל, אולם נוכל לראות כיצד תחת ידיו הסבל מביא לחיים בשפע, כפי שישוע הבטיח – היה זה התוכן של הדרשה של האח דוברומיר.
לאחר סעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים נשארו לתהלוכה היומית במערה ולאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים ע"י האח הפרנציסקאני ריקרדו.
לאחר זמן איכות ברוח האחווה יחדיו, האחים הפרנציסקאנים התאספו מחדש לשיר את תפילת הערבית, שבמהלכה המזבח של התמימים הקדושים נעטף בקטורת.
מי ייתן ודמם של התמימים הקדושים של ימינו יתקבל ע"י האל ויהפוך לחיים חדשים ולמקור של שלום עבור העולם.