האש הקדושה היא החגיגה החשובה ביותר באמונה האורתודוקסית בירושלים. נראה שיהיה לנו קשה לתאר את האירוע הזה בקצרה מבלי שתהיה לנו נטייה לפרשו לא כהלכה. זאת הסיבה להסבר הארוך של יום זה, ולצירוף כמה הערות היסטוריות.
יום שבת, ה 26 באפריל, 2008. עם הבדל של חמישה שבועות השנה בין האורתודוקסים והקתולים, היום הוא יום שבת הגדול עבור הכנסיות האורתודוקסיות. מאז 3:30 הבוקר, הרובע הנוצרי של העיר העתיקה מהמהם ביוונית, רוסית, ורומנית. המאמינים האורתודוכסים, המתארחים אצל התושבים המקומיים ובמנזרים מאז תחילת השבוע, יצאו בקבוצות קטנות לעבר כנסיית הקבר הקדוש, היכן שפעמון גדול הודיע בצלצולו על מותו של המשיח.
הם אינם מתאספים לתפילת שחרית באמצע הלילה. הם הולכים אל חגיגת "האש הקדושה", האש החדשה אשר מתחילה את ערב חג הפסחא. הם יצאו עשר שעות מראש, אם כי החגיגה מתוכננת ל 13:00 בצהרים ובסיליקת התחייה נמצאת רק במרחק חמש דקות הליכה.
במשך היום, רבבות אלפי מאמינים יתכנסו במקום הקדוש, אך רק המקדימים להגיע יוכלו להיכנס ולצפות בחלק מהטקס, ואולי לעיתים אף הם לא יוכלו.
לקראת חמש בבוקר תנועת הנדידה מתעצמת. כאשר הגעתי לפתח רחוב הנוצרים, חיכו כבר כ 200 איש בצפיפות מאחורי המחסומים הסגורים, תחת משמר המשטרה הישראלית. המשטרה לא רוצה לאפשר למאמינים להיכנס מוקדם מידי אל הכנסייה, אשר בין כה וכה סגורה, שהרי שם יצטרכו המאמינים לעמוד ולחכות ללא יכולת לזוז ממקומם. כל הכניסות אל הכנסייה סגורות.
הטמפרטורה היא 18 מעלות צלזיוס (64 מעלות פרנהייט). חלק מהצליינים, בדרך כלל הצעירים יותר, מסיימים את הלילה בשכיבה על הקרקע. כך היה במקרה של ג’ורג’טה, עד שהדלת אשר שכבה בצפיפות כנגדה, נפתחה והעירה אותה. ג’ורג’טה היא רומניה מבוקרסט. היא בשנות השלושים של חייה וזו הפעם השנייה שבאה לכאן, ובואה בשנתיים הקרובות כבר מתוכנן. "הייתי כאן כל הלילה. בשנה שעברה נתקעתי ברחוב ל 12 שעות עד ששילמתי לערבי אחד 100 יורו. הוא אמר לנו לבוא בעקבותיו, והלכנו אל תוך חנות, ארבעתנו, וזה היה נס מאלוהים. הצלחנו להיכנס אל החצר הקדמית של הכנסייה". אך השנה, ג’ורג’טה מתכוונת לחלוטין להיכנס אל תוך הכנסייה.
הקהל דחוס, רבים מדברים, ורוב האחרים מתפללים. עגלה עם שלושה גלגלים מגיעה מלאה בלחם. כמו בכל בוקר, היא מובילה לחם לדוכנים ברחוב של הנוצרים. כמה מהצליינים מעוניינים לקנות קאק, לחם המכוסה בגרגירי שומשום. בדרך כלל זה עולה 8 יורו-סנטים (כ 12 סנטים אמריקאים). "ההזדמנות יוצרת גנבים", והבוקר כל קאק יעלה יורו אחד (כ 1.5$). אך יש קונים. אני אומרת לשליח בערבית שיש לו "זרוע ארוכה", ביטוי מקומי שמשמעותו היא שהוא גנב. הוא ענה לי, "יורו אחד, יורו אחד", לפני שקלט שדברתי אליו בשפתו. הוא הוריד את העיניים, נבוך, אך לצעיר האחר שאיתו היו פחות רגשי אשמה והוא המשיך לקחת את הכסף ובו זמנית ניסה להידחף עם עגלתו. העגלה עזבה ובמהירות נבלעה על ידי הקהל.
מוכר מים התמקם בכניסה למסגד השכן. הלכתי ושאלתי מה המחיר. "שלושה שקל לבקבוק קטן (50 יורו-סנטים, וכ 0.75$), וחמישה עבור הגדול (90 יורו-סנטים, 1.40$). "האופה עוסק בספסרות", הוא אומר לי בעצב. "זה לא טוב".
השחר עולה לאיטו. לפתע הקהל מתפרץ. המחסומים הוזזו. אולי יוכלו להיכנס אל הכנסייה ולהצטרף אל מאה וכמה מהצליינים שהצליחו להתחבא בכוכים ובפינות ולישון שם בלילה. הנחבאים המשיכו להסתתר במקום מחבואם במשך השעות המוקדמות של הבוקר, כדי שלא יפונו על ידי המספר הרב של השוטרים ואנשי הביטחון.
בקשר למחסומים – התקווה הייתה כוזבת. ב 8:30 בבוקר, הם עדיין היו סגורים, כמו כמעט כל השערים, או אולי כל השערים, אל העיר העתיקה. הדלתות אל הקבר הקדוש יפתחו ב 9:30 על ידי הארמנים. רק אז תנסה המשטרה, בעזרת החיילים, להסדיר את זרימת הצליינים, אשר לפי אומדן המשטרה, יגיע מספרם לכ 10,000 איש בסביבות שמונה בערב.
בשער החדש, ממנו יש גישה אל כנסיית המושיע הקדוש (סן סלבדור) ואל המנזר, אין לעובדי המנזר ולמשתתפים ביום עיון אשר אורגן על ידי המרכז ללימודי המקרא הפרנציסקאני (סטודיום ביבליקום), אפשרות להיכנס. הקוסטודיה שולחת שליח להתדיין עם המשטרה. גם הסטודנטים והפרופסורים ממנזר ההלקאה מתקשים להגיע. רחוק יותר בתוך העיר העתיקה, במרחק רב מהשכונה של כנסיית הקבר הקדוש, חלק מהדרכים חסומות. דיברתי עם קבוצה של רוסים המחכים מאז שלוש לפנות בוקר בשער יפו. הם עייפים וכבר עומדים חמש שעות ואינם יכולים לשבת. אנחנו בשני צדדים מנוגדים של המחסום. "מאיפה את?", "איפה את הולכת לפרסם את התמונות?", "מצרפת", "אבל אז את קתולית. איך את יכולה להיכנס לחג אורתודוקסי?" האישה המבוגרת דאגה שלא יהיה מספיק מקום בשבילה בבסיליקה אם אילו שאינם נוצרים אורתודוקסים יכנסו אף הם.
10:00 בבוקר ואני מקווה לנוח כמה שעות. אך שכן שם מערכת הגברה על הגג ומשמיע שירים דתיים. הרמקולים מופנים אל החלונות שלי… כשהמוזיקה מפסיקה, צעירי העיר משתלטים, תופי התבור והדרבוקה נשמעים ברחבי הרחובות הצרים במקצב המלווה את מזמורי התהילה למשיח ולאמונתם הנוצרית. הם ילכו ברחבי הרובע הנוצרי לפני שיחדרו אל הבסיליקה לקראת הצהריים. אחד מהם, ישב על כתפיו של אחר. הוא מנחה את שירת המזמורים, כשידו האחת מנופפת בצלב מעץ זית והאחרת בחרב. האחרים מנופפים דגלים: יווני, ארמני, הוותיקן, הקוסטודיה…הם מתמזגים אחד עם השני. ואכן, צעירים אלו הם מכל הפלגים הנוצריים: אורתודוקסים, קתולים, ופרוטסטנטים.
צהריים. בכנסיית הקבר הקדוש הקהל בשיאו. סוף סוף הם יכולים להיכנס פנימה. אפשר להשתמש בביטוי הערבי, "תוכל לזרוק מלח והוא לא יגיע אל הקרקע". הכנסייה היא רחש אחד כביר, תפילות מתערבבות עם וויכוחים. ההמתנה היא ארוכה, אך השמחה והאמונה, אף כי מהולות בתשישות, מוחשיות. סוף סוף הם יכולים להיכנס. הם שם. מה שיקרה עכשיו תלוי באלוהים.
אך מהי חגיגה זו היוצרת להט שכזה? מהי אש זו שעבורה ממתינים מטוסים במסלולי ההמראה, ומחכים לשאתה למוסקבה, אתונה, סופיה (מטוס ’הבז הנשיאותי’ הושכר עבור האירוע), בוקרסט… בשביל טקסי הלילה בערב החג?
"זהו נס מאלוהים", יאמרו לך המאמינים. על פי אתר אורתודוקסי (www.holyfire.org) , ההתגלות הראשונה של האש הקדושה הייתה ביום התחייה עצמו, והם מצטטים את אבות הכנסייה גרגורי מניסא ויוחנן מדמשק, אשר בעצמם הלכו לירושלים. בדרשתו על התחייה, כתב גרגורי: "פטרוס (שמעון-כיפא) ראה במו עיניו, וכן דרך התרוממות רוחו כשליח, שהקבר הואר אפילו שהיה זה לילה; הוא ראה זאת דרך חושיו ובאופן רוחני". יוחנן מזכיר לעיתים קרובות את האור הזוהר והמופלא מסביב לקבר הקדוש במזמוריו הליטורגיים. לדוגמא: "פטרוס, התקרב במהירות אל הקבר וכשראה את האור בפנים, נבהל."
העידות הכתובה הראשונה מאת צליין, לוקחת אותנו בחזרה אל התקופה הקרולינגית, בסביבות השנה 810. הנזיר הלטיני ברנרד תיאר במאה התשיעית: "ביום שבת הגדול, בערב פסחא, בזמן טקס הבוקר בכנסייה שבמקדש הקבר של אדוננו, הפטריארך העביר את האש אל ההגמון ואז אל כל האנשים, כדי שכל אחד יוכל להדליק אש זו בביתו. הפטריארך הנוכח הוא טאודוס (879-853); הוא הועלה לכבוד זה בשל אדיקותו". כשדרש על הצלבנים, האפיפיור אורבן השני דיווח בעצמו למועצת קלרמונט ב 1095: "באמת, במקדש זה (של קבר האדון), אלוהים נח, אפילו כעת בזמננו. הוא לו מפסיק לעשות ניסים כי, בימים של ייסוריו, כאשר כל האורות מכובים מסביב לקבר ובכנסייה, לפתע המנורות המכובות מודלקות מחדש. איזה לב, לא חשוב כמה הוקשה, לא יתרגש בפני התגלות שכזו." ההיסטוריון בארוניוס מרומא דיווח אף הוא: "נוצרים מערביים, אשר כבשו את ירושלים מחדש מידי הערבים, חזו בנס כאשר ביום שבת הגדול, הנרות נדלקו בעצמם מסביב לקברו של האדון. נס זה קורה שם בקביעות" (בארוניוס, קורות הכנסייה, 1593-1588). האתר האורתודוקסי (רוסי) מצהיר: "בזמן ההוא (1112-1093), זמן קצר לאחר מסעות הצלב, המלך באודויין הראשון, אשר היה קתולי, מלך בירושלים. לפי הדין וחשבון שנתן דניאל, אנו לומדים שבאודויין הראשון היה נוכח בזמן ההתגלות של האור הקדוש וקיבל נר מאת ההגמון, ההגמון שהיה אורתודוקסי ולא קתולי, ולמרות העובדה שבאודויין היה קתולי וירושלים נכבשה על ידי הצלבנים הקתולים והיותם נאמנים לאפיפיור."
כאשר הגיעו הצלבנים הלטיניים ב 1099 עזב הפטריארך האורתודוקסי שמעון את העיר ועבר לקפריסין ומאוחר יותר עבר לקונסטנטינופול (1). מכיוון שכס הפטריארך נותר פנוי, הצלבנים המליכו בעצמם את ארנולף מאלקום (ידוע גם בשם ארנולף משוק (2)).
מה שאנו לומדים מהנזיר דניאל הוא שכוהני-הדת והמאמינים מכל המסורות הנוצריות, חיכו ביחד להופעת הנס, כל אחד קורא לאלוהים על פי מסורתו. דניאל כתב ברוסית, שפה שלא הייתה ידועה לצלבנים, שעל פי הרגשתו המזמורים של הלטיניים נשמעו יותר כצריכות מאשר כשירה. הוא גם ציין שהלטיניים, אשר העיר הייתה תחת סמכותם, העדיפו בהתייחסותם, את הנוכחות של כל המסורות בטקס (3).
אזי, הפטריארכים הקתולים ערכו את חגיגת האש הקדושה במשך התקופה הצלבנית. ההיסטוריונים מהתקופה לא מהססים להודות שהאדון לא תמיד ענה לתפילותיהם כשהתחננו לקבלת הנס, ושפטו את אמונתם כחלשה מידי ואת התנהגות הצלבנים כמרוחקת יתר על המידה ממלכות אלוהים. אכן, קרה שהאור לא הוצת בקבר הקדוש אלא במסגד אל-אקצה אשר חזיתית לכנסייה, או בכנסיה של בית החולים ע"ש יוחנן הקדוש (השייך לאבירי בתי-החולים, הידועים כיום כאבירי מלטה), או שהאדון, צידד בשובבות, והצית את הנרות בקפלה של האורתודוקסים אך לא בחלק מהבניין בו היה הפטריארך הקתולי.
כאשר הפטריארך האורתודוקסי שב לערוך את החגיגה, הפרנציסקאנים לא היססו להצטרף אל הקהל. מאוחר יותר היה איסור להשתתף אם סכנת נידוי, איום אשר הוסר רק לפני כחמישים שנה (?). בזמננו, ישנם קתולים המנסים להצטרף אל הקהל בכנסיית הקבר הקדוש, בודאי יותר כדי לצפות באספקט הפולקלורי עם עיניים מערביות מאשר להשתתף עם אמונה איתנה בנס של הנוצרים האורתודוקסים.
בירושלים, ביום שישי ה 25 באפריל, 2008, כל האורות מסביב לקבר כובו, והדלתות הסגורות של קפלת הקבר (האדיקולה) נחתמו עם 3-2 קילו של דונג. בתחילה, חיפשו ביסודיות בקפלה כדי לוודא שלא קיים שום אמצעי להדליק את הנרות. בסביבות 13:00 בצהרים הפטריארך אורתודוקסי יכנס, לאחר שסבב את המקום שלוש פעמים, כשאיתו כוהנים ונזירים המתחננים אל אלוהים לתת את הנס. בעקבותיו, בדרך כלל מגיע הפטריארך הארמני, מצב ששתי הכנסיות משוחחות לגביו לעיתים קרובות. זה לא הוא, אלא האדון עצמו, המדליק את הנרות. זהו נס האש הקדושה שהונצח כבר שנים על גבי שנים. עבור המאמינים האורתודוקסים, אין רשות להטיל ספק. בתוך קפלת הקבר, הפטריארך עורך את הפולחן ולוקח אחד או כמה נרות מקודשים אשר הוצתו על ידי האדון ומחלק את האש הקדושה, כשהוא מתחיל להעביר אותה מחוץ לקפלת המלאכים, שהיא כניסה לקבר, דרך שני הפתחים. ואז, הקהל מחלק אותה והכנסייה כולה מוארת באלפי נרות עד שנדמה שהיא בוערת. אך כדי למנוע שרפה אמיתית הם חייבים לכבות את הנרות לאחר כמה דקות. גם זו היא מסורת אורתודוקסית. הנרות הדקיקים חייבים להידלק אך גם להיכבות במהירות ולהישמר בזהירות; הם עדות מהמאורע.
האש החדשה, על פי המסורת, לא שורפת בדקות הראשונות. המאמינים מעבירים את ידיהם דרך האש ורבים אז נוגעים בפניהם. השעווה נשפכת ביתר נדיבות מלהבת הנרות הדקיקים הללו אשר הוכנו מ 33 נרות. צעירי העיר אשר רצים לחלק את האש ברחובות הרובע הנוצרי מרגישים את החום, אבל למה לא? זה כמעט כמו טקס חניכה בשבילם, וזהו כבוד.
כל הנוצרים, אורתודוקסים או לא, אשר לא נכנסו אל הכנסייה, מחכים על יד הדלתות בשביל האש הקדושה: "חייבים להשאיר אותה דלוקה לפחות לשלושה ימים. וחייבים לא לכבות אותה בנשיפה עליה". חלק מהאנשים מקיפים את הלהבה באהיל כדי להעביר אותה. אהילים אילו יינשאו במטוסים.
"נס האש מציינת את תחייתו של המשיח", אומר לי כוהן דת אורתודוקסי. ברחובות העיר, מברכים המאמינים זה את זה במילים: "המשיח קם לתחייה! הוא באמת קם!" השעה היא 16:00.
ליטורגית הפסחא תתקיים במשך הלילה, החל מחצות הליל. הצליינים שבתוך הבסיליקה הולכים כדי לנוח למספר שעות. אילו שלא יכלו להיכנס מדליקים בכל זאת את נרותיהם בבסיליקת התחייה, אשר תתמלא שוב עד כדי התפקעות הלילה.
MAB
נ.ב.: הצילומים שנעשו מחוץ לכנסיית הקבר הקדוש הם מ 2007, ואילו שצולמו בתוך הכנסייה הם מ 2008.
[1] ב 1099 הצלבנים מינו פטריארך לטיני במקומו של הפטריארך היווני אשר גר בקונסטנטינופול עד 1187. נלקח מ: See wikipedia
- יש לציין שבהקדמה למאמר ישנה הערה: "מאמר זה נכתב על הפטריארך של ירושלים על פי המסורת היוונית אורתודוקסית".
[2] ראה: See wikipedia
[3] דניאל אגומנו, תוכנית מסע בארץ הקודש, עורך גארזאניטי, עמוד 161.
[4] סאבינו דה סאמדולי, פרנציסקאני, ב: Itinera hierosolymitana crucesignatorum volumes I, II, III
יום שבת, ה 26 באפריל, 2008. עם הבדל של חמישה שבועות השנה בין האורתודוקסים והקתולים, היום הוא יום שבת הגדול עבור הכנסיות האורתודוקסיות. מאז 3:30 הבוקר, הרובע הנוצרי של העיר העתיקה מהמהם ביוונית, רוסית, ורומנית. המאמינים האורתודוכסים, המתארחים אצל התושבים המקומיים ובמנזרים מאז תחילת השבוע, יצאו בקבוצות קטנות לעבר כנסיית הקבר הקדוש, היכן שפעמון גדול הודיע בצלצולו על מותו של המשיח.
הם אינם מתאספים לתפילת שחרית באמצע הלילה. הם הולכים אל חגיגת "האש הקדושה", האש החדשה אשר מתחילה את ערב חג הפסחא. הם יצאו עשר שעות מראש, אם כי החגיגה מתוכננת ל 13:00 בצהרים ובסיליקת התחייה נמצאת רק במרחק חמש דקות הליכה.
במשך היום, רבבות אלפי מאמינים יתכנסו במקום הקדוש, אך רק המקדימים להגיע יוכלו להיכנס ולצפות בחלק מהטקס, ואולי לעיתים אף הם לא יוכלו.
לקראת חמש בבוקר תנועת הנדידה מתעצמת. כאשר הגעתי לפתח רחוב הנוצרים, חיכו כבר כ 200 איש בצפיפות מאחורי המחסומים הסגורים, תחת משמר המשטרה הישראלית. המשטרה לא רוצה לאפשר למאמינים להיכנס מוקדם מידי אל הכנסייה, אשר בין כה וכה סגורה, שהרי שם יצטרכו המאמינים לעמוד ולחכות ללא יכולת לזוז ממקומם. כל הכניסות אל הכנסייה סגורות.
הטמפרטורה היא 18 מעלות צלזיוס (64 מעלות פרנהייט). חלק מהצליינים, בדרך כלל הצעירים יותר, מסיימים את הלילה בשכיבה על הקרקע. כך היה במקרה של ג’ורג’טה, עד שהדלת אשר שכבה בצפיפות כנגדה, נפתחה והעירה אותה. ג’ורג’טה היא רומניה מבוקרסט. היא בשנות השלושים של חייה וזו הפעם השנייה שבאה לכאן, ובואה בשנתיים הקרובות כבר מתוכנן. "הייתי כאן כל הלילה. בשנה שעברה נתקעתי ברחוב ל 12 שעות עד ששילמתי לערבי אחד 100 יורו. הוא אמר לנו לבוא בעקבותיו, והלכנו אל תוך חנות, ארבעתנו, וזה היה נס מאלוהים. הצלחנו להיכנס אל החצר הקדמית של הכנסייה". אך השנה, ג’ורג’טה מתכוונת לחלוטין להיכנס אל תוך הכנסייה.
הקהל דחוס, רבים מדברים, ורוב האחרים מתפללים. עגלה עם שלושה גלגלים מגיעה מלאה בלחם. כמו בכל בוקר, היא מובילה לחם לדוכנים ברחוב של הנוצרים. כמה מהצליינים מעוניינים לקנות קאק, לחם המכוסה בגרגירי שומשום. בדרך כלל זה עולה 8 יורו-סנטים (כ 12 סנטים אמריקאים). "ההזדמנות יוצרת גנבים", והבוקר כל קאק יעלה יורו אחד (כ 1.5$). אך יש קונים. אני אומרת לשליח בערבית שיש לו "זרוע ארוכה", ביטוי מקומי שמשמעותו היא שהוא גנב. הוא ענה לי, "יורו אחד, יורו אחד", לפני שקלט שדברתי אליו בשפתו. הוא הוריד את העיניים, נבוך, אך לצעיר האחר שאיתו היו פחות רגשי אשמה והוא המשיך לקחת את הכסף ובו זמנית ניסה להידחף עם עגלתו. העגלה עזבה ובמהירות נבלעה על ידי הקהל.
מוכר מים התמקם בכניסה למסגד השכן. הלכתי ושאלתי מה המחיר. "שלושה שקל לבקבוק קטן (50 יורו-סנטים, וכ 0.75$), וחמישה עבור הגדול (90 יורו-סנטים, 1.40$). "האופה עוסק בספסרות", הוא אומר לי בעצב. "זה לא טוב".
השחר עולה לאיטו. לפתע הקהל מתפרץ. המחסומים הוזזו. אולי יוכלו להיכנס אל הכנסייה ולהצטרף אל מאה וכמה מהצליינים שהצליחו להתחבא בכוכים ובפינות ולישון שם בלילה. הנחבאים המשיכו להסתתר במקום מחבואם במשך השעות המוקדמות של הבוקר, כדי שלא יפונו על ידי המספר הרב של השוטרים ואנשי הביטחון.
בקשר למחסומים – התקווה הייתה כוזבת. ב 8:30 בבוקר, הם עדיין היו סגורים, כמו כמעט כל השערים, או אולי כל השערים, אל העיר העתיקה. הדלתות אל הקבר הקדוש יפתחו ב 9:30 על ידי הארמנים. רק אז תנסה המשטרה, בעזרת החיילים, להסדיר את זרימת הצליינים, אשר לפי אומדן המשטרה, יגיע מספרם לכ 10,000 איש בסביבות שמונה בערב.
בשער החדש, ממנו יש גישה אל כנסיית המושיע הקדוש (סן סלבדור) ואל המנזר, אין לעובדי המנזר ולמשתתפים ביום עיון אשר אורגן על ידי המרכז ללימודי המקרא הפרנציסקאני (סטודיום ביבליקום), אפשרות להיכנס. הקוסטודיה שולחת שליח להתדיין עם המשטרה. גם הסטודנטים והפרופסורים ממנזר ההלקאה מתקשים להגיע. רחוק יותר בתוך העיר העתיקה, במרחק רב מהשכונה של כנסיית הקבר הקדוש, חלק מהדרכים חסומות. דיברתי עם קבוצה של רוסים המחכים מאז שלוש לפנות בוקר בשער יפו. הם עייפים וכבר עומדים חמש שעות ואינם יכולים לשבת. אנחנו בשני צדדים מנוגדים של המחסום. "מאיפה את?", "איפה את הולכת לפרסם את התמונות?", "מצרפת", "אבל אז את קתולית. איך את יכולה להיכנס לחג אורתודוקסי?" האישה המבוגרת דאגה שלא יהיה מספיק מקום בשבילה בבסיליקה אם אילו שאינם נוצרים אורתודוקסים יכנסו אף הם.
10:00 בבוקר ואני מקווה לנוח כמה שעות. אך שכן שם מערכת הגברה על הגג ומשמיע שירים דתיים. הרמקולים מופנים אל החלונות שלי… כשהמוזיקה מפסיקה, צעירי העיר משתלטים, תופי התבור והדרבוקה נשמעים ברחבי הרחובות הצרים במקצב המלווה את מזמורי התהילה למשיח ולאמונתם הנוצרית. הם ילכו ברחבי הרובע הנוצרי לפני שיחדרו אל הבסיליקה לקראת הצהריים. אחד מהם, ישב על כתפיו של אחר. הוא מנחה את שירת המזמורים, כשידו האחת מנופפת בצלב מעץ זית והאחרת בחרב. האחרים מנופפים דגלים: יווני, ארמני, הוותיקן, הקוסטודיה…הם מתמזגים אחד עם השני. ואכן, צעירים אלו הם מכל הפלגים הנוצריים: אורתודוקסים, קתולים, ופרוטסטנטים.
צהריים. בכנסיית הקבר הקדוש הקהל בשיאו. סוף סוף הם יכולים להיכנס פנימה. אפשר להשתמש בביטוי הערבי, "תוכל לזרוק מלח והוא לא יגיע אל הקרקע". הכנסייה היא רחש אחד כביר, תפילות מתערבבות עם וויכוחים. ההמתנה היא ארוכה, אך השמחה והאמונה, אף כי מהולות בתשישות, מוחשיות. סוף סוף הם יכולים להיכנס. הם שם. מה שיקרה עכשיו תלוי באלוהים.
אך מהי חגיגה זו היוצרת להט שכזה? מהי אש זו שעבורה ממתינים מטוסים במסלולי ההמראה, ומחכים לשאתה למוסקבה, אתונה, סופיה (מטוס ’הבז הנשיאותי’ הושכר עבור האירוע), בוקרסט… בשביל טקסי הלילה בערב החג?
"זהו נס מאלוהים", יאמרו לך המאמינים. על פי אתר אורתודוקסי (www.holyfire.org) , ההתגלות הראשונה של האש הקדושה הייתה ביום התחייה עצמו, והם מצטטים את אבות הכנסייה גרגורי מניסא ויוחנן מדמשק, אשר בעצמם הלכו לירושלים. בדרשתו על התחייה, כתב גרגורי: "פטרוס (שמעון-כיפא) ראה במו עיניו, וכן דרך התרוממות רוחו כשליח, שהקבר הואר אפילו שהיה זה לילה; הוא ראה זאת דרך חושיו ובאופן רוחני". יוחנן מזכיר לעיתים קרובות את האור הזוהר והמופלא מסביב לקבר הקדוש במזמוריו הליטורגיים. לדוגמא: "פטרוס, התקרב במהירות אל הקבר וכשראה את האור בפנים, נבהל."
העידות הכתובה הראשונה מאת צליין, לוקחת אותנו בחזרה אל התקופה הקרולינגית, בסביבות השנה 810. הנזיר הלטיני ברנרד תיאר במאה התשיעית: "ביום שבת הגדול, בערב פסחא, בזמן טקס הבוקר בכנסייה שבמקדש הקבר של אדוננו, הפטריארך העביר את האש אל ההגמון ואז אל כל האנשים, כדי שכל אחד יוכל להדליק אש זו בביתו. הפטריארך הנוכח הוא טאודוס (879-853); הוא הועלה לכבוד זה בשל אדיקותו". כשדרש על הצלבנים, האפיפיור אורבן השני דיווח בעצמו למועצת קלרמונט ב 1095: "באמת, במקדש זה (של קבר האדון), אלוהים נח, אפילו כעת בזמננו. הוא לו מפסיק לעשות ניסים כי, בימים של ייסוריו, כאשר כל האורות מכובים מסביב לקבר ובכנסייה, לפתע המנורות המכובות מודלקות מחדש. איזה לב, לא חשוב כמה הוקשה, לא יתרגש בפני התגלות שכזו." ההיסטוריון בארוניוס מרומא דיווח אף הוא: "נוצרים מערביים, אשר כבשו את ירושלים מחדש מידי הערבים, חזו בנס כאשר ביום שבת הגדול, הנרות נדלקו בעצמם מסביב לקברו של האדון. נס זה קורה שם בקביעות" (בארוניוס, קורות הכנסייה, 1593-1588). האתר האורתודוקסי (רוסי) מצהיר: "בזמן ההוא (1112-1093), זמן קצר לאחר מסעות הצלב, המלך באודויין הראשון, אשר היה קתולי, מלך בירושלים. לפי הדין וחשבון שנתן דניאל, אנו לומדים שבאודויין הראשון היה נוכח בזמן ההתגלות של האור הקדוש וקיבל נר מאת ההגמון, ההגמון שהיה אורתודוקסי ולא קתולי, ולמרות העובדה שבאודויין היה קתולי וירושלים נכבשה על ידי הצלבנים הקתולים והיותם נאמנים לאפיפיור."
כאשר הגיעו הצלבנים הלטיניים ב 1099 עזב הפטריארך האורתודוקסי שמעון את העיר ועבר לקפריסין ומאוחר יותר עבר לקונסטנטינופול (1). מכיוון שכס הפטריארך נותר פנוי, הצלבנים המליכו בעצמם את ארנולף מאלקום (ידוע גם בשם ארנולף משוק (2)).
מה שאנו לומדים מהנזיר דניאל הוא שכוהני-הדת והמאמינים מכל המסורות הנוצריות, חיכו ביחד להופעת הנס, כל אחד קורא לאלוהים על פי מסורתו. דניאל כתב ברוסית, שפה שלא הייתה ידועה לצלבנים, שעל פי הרגשתו המזמורים של הלטיניים נשמעו יותר כצריכות מאשר כשירה. הוא גם ציין שהלטיניים, אשר העיר הייתה תחת סמכותם, העדיפו בהתייחסותם, את הנוכחות של כל המסורות בטקס (3).
אזי, הפטריארכים הקתולים ערכו את חגיגת האש הקדושה במשך התקופה הצלבנית. ההיסטוריונים מהתקופה לא מהססים להודות שהאדון לא תמיד ענה לתפילותיהם כשהתחננו לקבלת הנס, ושפטו את אמונתם כחלשה מידי ואת התנהגות הצלבנים כמרוחקת יתר על המידה ממלכות אלוהים. אכן, קרה שהאור לא הוצת בקבר הקדוש אלא במסגד אל-אקצה אשר חזיתית לכנסייה, או בכנסיה של בית החולים ע"ש יוחנן הקדוש (השייך לאבירי בתי-החולים, הידועים כיום כאבירי מלטה), או שהאדון, צידד בשובבות, והצית את הנרות בקפלה של האורתודוקסים אך לא בחלק מהבניין בו היה הפטריארך הקתולי.
כאשר הפטריארך האורתודוקסי שב לערוך את החגיגה, הפרנציסקאנים לא היססו להצטרף אל הקהל. מאוחר יותר היה איסור להשתתף אם סכנת נידוי, איום אשר הוסר רק לפני כחמישים שנה (?). בזמננו, ישנם קתולים המנסים להצטרף אל הקהל בכנסיית הקבר הקדוש, בודאי יותר כדי לצפות באספקט הפולקלורי עם עיניים מערביות מאשר להשתתף עם אמונה איתנה בנס של הנוצרים האורתודוקסים.
בירושלים, ביום שישי ה 25 באפריל, 2008, כל האורות מסביב לקבר כובו, והדלתות הסגורות של קפלת הקבר (האדיקולה) נחתמו עם 3-2 קילו של דונג. בתחילה, חיפשו ביסודיות בקפלה כדי לוודא שלא קיים שום אמצעי להדליק את הנרות. בסביבות 13:00 בצהרים הפטריארך אורתודוקסי יכנס, לאחר שסבב את המקום שלוש פעמים, כשאיתו כוהנים ונזירים המתחננים אל אלוהים לתת את הנס. בעקבותיו, בדרך כלל מגיע הפטריארך הארמני, מצב ששתי הכנסיות משוחחות לגביו לעיתים קרובות. זה לא הוא, אלא האדון עצמו, המדליק את הנרות. זהו נס האש הקדושה שהונצח כבר שנים על גבי שנים. עבור המאמינים האורתודוקסים, אין רשות להטיל ספק. בתוך קפלת הקבר, הפטריארך עורך את הפולחן ולוקח אחד או כמה נרות מקודשים אשר הוצתו על ידי האדון ומחלק את האש הקדושה, כשהוא מתחיל להעביר אותה מחוץ לקפלת המלאכים, שהיא כניסה לקבר, דרך שני הפתחים. ואז, הקהל מחלק אותה והכנסייה כולה מוארת באלפי נרות עד שנדמה שהיא בוערת. אך כדי למנוע שרפה אמיתית הם חייבים לכבות את הנרות לאחר כמה דקות. גם זו היא מסורת אורתודוקסית. הנרות הדקיקים חייבים להידלק אך גם להיכבות במהירות ולהישמר בזהירות; הם עדות מהמאורע.
האש החדשה, על פי המסורת, לא שורפת בדקות הראשונות. המאמינים מעבירים את ידיהם דרך האש ורבים אז נוגעים בפניהם. השעווה נשפכת ביתר נדיבות מלהבת הנרות הדקיקים הללו אשר הוכנו מ 33 נרות. צעירי העיר אשר רצים לחלק את האש ברחובות הרובע הנוצרי מרגישים את החום, אבל למה לא? זה כמעט כמו טקס חניכה בשבילם, וזהו כבוד.
כל הנוצרים, אורתודוקסים או לא, אשר לא נכנסו אל הכנסייה, מחכים על יד הדלתות בשביל האש הקדושה: "חייבים להשאיר אותה דלוקה לפחות לשלושה ימים. וחייבים לא לכבות אותה בנשיפה עליה". חלק מהאנשים מקיפים את הלהבה באהיל כדי להעביר אותה. אהילים אילו יינשאו במטוסים.
"נס האש מציינת את תחייתו של המשיח", אומר לי כוהן דת אורתודוקסי. ברחובות העיר, מברכים המאמינים זה את זה במילים: "המשיח קם לתחייה! הוא באמת קם!" השעה היא 16:00.
ליטורגית הפסחא תתקיים במשך הלילה, החל מחצות הליל. הצליינים שבתוך הבסיליקה הולכים כדי לנוח למספר שעות. אילו שלא יכלו להיכנס מדליקים בכל זאת את נרותיהם בבסיליקת התחייה, אשר תתמלא שוב עד כדי התפקעות הלילה.
MAB
נ.ב.: הצילומים שנעשו מחוץ לכנסיית הקבר הקדוש הם מ 2007, ואילו שצולמו בתוך הכנסייה הם מ 2008.
[1] ב 1099 הצלבנים מינו פטריארך לטיני במקומו של הפטריארך היווני אשר גר בקונסטנטינופול עד 1187. נלקח מ: See wikipedia
- יש לציין שבהקדמה למאמר ישנה הערה: "מאמר זה נכתב על הפטריארך של ירושלים על פי המסורת היוונית אורתודוקסית".
[2] ראה: See wikipedia
[3] דניאל אגומנו, תוכנית מסע בארץ הקודש, עורך גארזאניטי, עמוד 161.
[4] סאבינו דה סאמדולי, פרנציסקאני, ב: Itinera hierosolymitana crucesignatorum volumes I, II, III