בחדר תשמישי הקדושה מצב הרוח מרומם. האחים פרנציסקאנים "מקניטים" זה את זה. הם מתלוצצים משום שהצבע של הגלימה והלבוש ביום ראשון הרביעי של צום הארבעים הינו ורוד, צבע שגברים צעירים אינם רגילים ללבוש. רק פעמיים בשנה כהני הדת לובשים ורוד: ביום ראשון השלישי של תקופת הצפייה המכונה בלעז "גאודאוטה" ( וביום ראשון הרביעי בצום הארבעים המכונה בלעז "לאטרה". שני ימי ראשון אלו מסמנים את מחצית זמן ההכנה לחג אשר אותו הם מבשרים - חג המולד או חג הפסחא.
הצבע הורוד מקבל את משמעותו מהצבע האדום, סמל של אהבה אלוהית, ומהצבע הלבן, סמל לחוכמה האלוהית. הצבע הורוד מתייחס לפרח, ל-ורד, אשר אורדו רומאנוס מציין כי "צבעו נעים, ריחו מעודד, מראהו מעניק שמחה" [1].
[[ הקדוש באדה המכובד אמר במאה ה-7 כי קברו של ישוע היה צבוע בצבע שהינו תערובת של לבן ואדום [[הקדוש באדה המכובד, "היסטוריה של אנגליה", כרך 16.
עשרים ימים מחג הפסחא, ורק המזבחים הפרנציסקאנים מכוסים עם כיסוי ורוד כאשר אנו נכנסים ליום הראשון הרביעי של תקופת צום הארבעים. הליטורגיה של צום הארבעים דומה לזו של הכנסייה האוניברסאלית ועדיין ייחודית במקום מיוחד זה נוכחת, היכן שבו כל יום הינו יום של פסחא. בכנסיות המזרחיות, הן בתקופת צום הארבעים וגם לא בתקופה זו, ממשיכים לומר "הללויה". שירתם נשמעת באותה עת במקביל לזו של האחים הפרנציסקאנים. השנה, לוח השנה הקתולי והאורתודוכסי נמצאים שוב בהתאמה וכל הכנסייה של ארץ הקודש כמכלול מתכנסת בכנסיית הקבר. השירה של הקבוצות השונות מתערבבות זו בזו, מתמזגות או נמצאות בתחרות.
התיירים ועולי הרגל הינם נוכחים בחגיגה זו; בכל פינה בבזיליקה, הם מגלים מסורת שונה. חלקם מזועזעים מהיעדר האחידות, חלקם מתענגים על כך ועל המגוון ואילו אחרים מוצאים זאת כמבלבל. ברם, הסטאטוס קוו משחק את תפקידו כ"מווסת", מספק סדר לטקסים בקרב עצמם. באם החגיגות של בוקר יום ראשון במזבח של מרים מגדלנה הקדושה, בנוכחות הפטריארך או נציגו, יכול לאמת את הרגשות של הבלבול, עקב כך שהקופטים חוגגים לפני האורטוריה שלהם, הארמנים לפני הקיוסק שלהם והסורים - בקפלה שלהם - היכן שהרגעים של תפילה מרוכזת שאף אחד לא יכול שלא לפספס.
משך הלילה, בשעה שהמקראות שאותם הפרנציסקאנים קוראים מתרחשת בקפלה של הבתולה, היוונים, הרומנים והרוסים האורתודוכסים מבצעים את טקסיהם בקבר הקדוש; הם מקיפים אותו בתפילותיהם, בליטופים ועם מלמול של סודות רבים באבן היכן שהשמשים האורתודוכסים נותנים את האות לצעוד הצידה….הכל מסביב לבניין, הכל ריק, ולמספר רגעים, הבניין נכנס לחשיכה ולדממה. התהלוכה הלטינית בתורה תפתח זאת, הקרשנדו של האורגן מביא את השמחה של התחייה שפורצת החוצה, הקוסטוס שמגיח מהקבר נושא את ספר הבשורה… האדון ישוע קם לתחייה…. האורתודוכסים מסביב לא מאבדים ולו דקה אחת מקריאות ההידד אשר כה זרות לטקסיהם… ובשעה שהלטינים שבים לקפלה שלהם, הם שבים לטקסים ולמסירות הדתית שלהם….עם הצליל של הפעמון הארמני הקטן וריח הקטורת.
בשעה שמספר התיירים ועולי הרגל הרב שובר שיאים בירושלים ובמקומות הקדושים ובשעה שקשה למצוא שקט משך היום, משך הלילות החל מיום ראשון ועד שבת ובייחוד בתקופת צום הארבעים, הבזיליקה של כנסיית הקבר רוחשת זמזום של תפילות וחוויות של חג הפסחא.
Mab
[1] מילון היסטורי-כנסייתי החל מסאן פייטרו ועד ימינו. ונציה 1855, ג’אטנו מורוני, אורדו רומאנוס 14 81
הצבע הורוד מקבל את משמעותו מהצבע האדום, סמל של אהבה אלוהית, ומהצבע הלבן, סמל לחוכמה האלוהית. הצבע הורוד מתייחס לפרח, ל-ורד, אשר אורדו רומאנוס מציין כי "צבעו נעים, ריחו מעודד, מראהו מעניק שמחה" [1].
[[ הקדוש באדה המכובד אמר במאה ה-7 כי קברו של ישוע היה צבוע בצבע שהינו תערובת של לבן ואדום [[הקדוש באדה המכובד, "היסטוריה של אנגליה", כרך 16.
עשרים ימים מחג הפסחא, ורק המזבחים הפרנציסקאנים מכוסים עם כיסוי ורוד כאשר אנו נכנסים ליום הראשון הרביעי של תקופת צום הארבעים. הליטורגיה של צום הארבעים דומה לזו של הכנסייה האוניברסאלית ועדיין ייחודית במקום מיוחד זה נוכחת, היכן שבו כל יום הינו יום של פסחא. בכנסיות המזרחיות, הן בתקופת צום הארבעים וגם לא בתקופה זו, ממשיכים לומר "הללויה". שירתם נשמעת באותה עת במקביל לזו של האחים הפרנציסקאנים. השנה, לוח השנה הקתולי והאורתודוכסי נמצאים שוב בהתאמה וכל הכנסייה של ארץ הקודש כמכלול מתכנסת בכנסיית הקבר. השירה של הקבוצות השונות מתערבבות זו בזו, מתמזגות או נמצאות בתחרות.
התיירים ועולי הרגל הינם נוכחים בחגיגה זו; בכל פינה בבזיליקה, הם מגלים מסורת שונה. חלקם מזועזעים מהיעדר האחידות, חלקם מתענגים על כך ועל המגוון ואילו אחרים מוצאים זאת כמבלבל. ברם, הסטאטוס קוו משחק את תפקידו כ"מווסת", מספק סדר לטקסים בקרב עצמם. באם החגיגות של בוקר יום ראשון במזבח של מרים מגדלנה הקדושה, בנוכחות הפטריארך או נציגו, יכול לאמת את הרגשות של הבלבול, עקב כך שהקופטים חוגגים לפני האורטוריה שלהם, הארמנים לפני הקיוסק שלהם והסורים - בקפלה שלהם - היכן שהרגעים של תפילה מרוכזת שאף אחד לא יכול שלא לפספס.
משך הלילה, בשעה שהמקראות שאותם הפרנציסקאנים קוראים מתרחשת בקפלה של הבתולה, היוונים, הרומנים והרוסים האורתודוכסים מבצעים את טקסיהם בקבר הקדוש; הם מקיפים אותו בתפילותיהם, בליטופים ועם מלמול של סודות רבים באבן היכן שהשמשים האורתודוכסים נותנים את האות לצעוד הצידה….הכל מסביב לבניין, הכל ריק, ולמספר רגעים, הבניין נכנס לחשיכה ולדממה. התהלוכה הלטינית בתורה תפתח זאת, הקרשנדו של האורגן מביא את השמחה של התחייה שפורצת החוצה, הקוסטוס שמגיח מהקבר נושא את ספר הבשורה… האדון ישוע קם לתחייה…. האורתודוכסים מסביב לא מאבדים ולו דקה אחת מקריאות ההידד אשר כה זרות לטקסיהם… ובשעה שהלטינים שבים לקפלה שלהם, הם שבים לטקסים ולמסירות הדתית שלהם….עם הצליל של הפעמון הארמני הקטן וריח הקטורת.
בשעה שמספר התיירים ועולי הרגל הרב שובר שיאים בירושלים ובמקומות הקדושים ובשעה שקשה למצוא שקט משך היום, משך הלילות החל מיום ראשון ועד שבת ובייחוד בתקופת צום הארבעים, הבזיליקה של כנסיית הקבר רוחשת זמזום של תפילות וחוויות של חג הפסחא.
Mab
[1] מילון היסטורי-כנסייתי החל מסאן פייטרו ועד ימינו. ונציה 1855, ג’אטנו מורוני, אורדו רומאנוס 14 81