עם סיום חגיגות חג התגלות בבית לחם, בערב יום ראשון ה -6 לינואר, אלו שתרמו להכנות ולחגיגות, יחד עם אלו שנטלו בהן חלק, היו עייפים אך מרוצים. החגיגות של ההתגלות של האדון בבית לחם חשובות לא פחות מאלו של חג המולד, לא רק משום שלכאן, כפי שהליתורגיה מדגישה, הגיעו האמגושים, אלא משום שיש להן מאפיינים של חג מולד שני אותו מבלים עם המשפחה.
הטלוויזיה העולמית – מלבד תחנות טלפצ’ה וקנסה נוסה הנאמנות – לא התעניינו בשידור החדשות כי "הוא המלך של האומות כולן, / לו מצפים היהודים מימים עברו, / זרעו המובטח של אברהם, / נולד מזרעו במהלך הזמן." (מתוך המזמור הלטיני של תפילת הערב הראשונה). כמה תיירים וצליינים הצטרפו לחגיגות אך האוכלוסייה המקומית הרכיבה את עיקר עדת המאמינים, יחד עם הפרנציסקנים שהגיעו מירושלים.
באופן מסורתי, החגיגות מתחילות בערב עם הכניסה החגיגית של הקוסטוס אל העיר, החולף על פני קבר רחל. לאחר היציאה מירושלים ובליווי תהלוכה של נוצרים מהפרוכיה, הוא מתקבל בברכה על ידי נזיריו והאוכלוסייה בכיכר האבוס. לאחר שקיבל את פני האחים הארמנים והאורתודוקסיים בבזיליקה של המולד, הוא חולף דרך החצר הפנימית הפרנציסקנית כדי להיכנס לכנסיית קתרינה הקדושה בה, עם הברכה החגיגית, החגיגות מתחילות.
חג ההתגלות שמח אף יותר כשכל העיר נמצאת באווירה מרגשת של חגיגות כשהחג חופף לחג המולד שהכנסיות האורתודוקסיות (מלבד הארמנים) חוגגות בסוף השבוע הזה של ה- 24 – 25 לדצמבר לפי לוח השנה היוליאני שתקף בירושלים. הפטריארכים האורתודוקסים עורכים את כניסותיהם הטקסיות, האחד לאחר השני, בדיוק כפי שהחגיגות שלנו נערכות זו לאחר זו. מספר רב של קבוצות של צליינים סלאביים מגיעות לכנסיית קתרינה הקדושה, סקרנים לראות שירה בקול של ליטורגיה לטינית; בזמן שרבים מהמחזורים הלטיניים חושפים את העושר של הליטורגיה המקורית. אותה הבעת תדהמה וסקרנות מופיע בפני כולם, וכולם עסוקים בלצלם את הסצנה.
לאחר תפילת הערב הראשונה ותפילת הקריאות, המיסות הנערכות לאורך כל הלילה במערה עד לשעה 9 בבוקר מייצגות את אחת מה"אטרקציות" של יום החג. מיסת הפרוכייה ביום ראשון זה הביאה יחדיו קהל גדול של מאמינים, אך עבור רבים מהמאמינים, תפילת הערב השנייה והתהלוכה של האמגושים המביאים זהב, לבונה, ומור לישוע התינוק בעריסה (במהלך הלילה הוחלף הפסל בזה של ילד היושב על כס מלכות כמלך של האומות), הינם השיאים האמיתיים של הפולחן. חלק לא מעריכים הפגנת אמונה זו: "…באמת המלך של היהודים מוצג לפגאנים שמעריצים את המפסל"; "בעין כרם, במהלך המיסה של ליל חג המולד, היהודים הרבים שנכחו גילו כבוד רב, כמעט בתפילה, עד שהם ראו את התהלוכה של התינוק ישוע. דבר זה גרם ליותר מחיוך אחד". עבור היהודים, שחוקם מונע מהם ייצוגים קדושים, הנוצרים אינם מצהירים על אמונתם בלבישת האל בשר ודם, אלא כמו עובדי אלילים מעריצים פסל. כיצד הם יכולים לזהות את מלכם ומשיחם בפסל גבס קטן? האבחנה אינה נראית כמותירה מקום לדיון. כאן נמצא כל הרז של חג ההתגלות: הוא נחשף לפגאנים שהפכו ליורשים-שותפים של אותה הבטחה.
אז אולי הדבר נכון: אנו שומרים על המסורת הפגאנית הישנה וההבעה של אמונתנו נערכת ברגשות, במגע…
ישוע התינוק, המסומל במאפיינים של פסל גבס קטן, הולך בתהלוכה לחצר הפנימית של הירונומוס הקדוש. הקוסטוס הנושא אותו מאט בשל ההתלהבות של המאמינים שרוצים לגעת בתינוק ולנשקו כדי להביע את אהבתם. בראותי אמונה שמחה זו, בהביטי שוב בשמחה המאירה את פני אלו שהצליחו לגעת בישוע התינוק, אני חושבת על דויד שרקד לפני ארון הברית: גם הוא גרם לסקנדל.
אלוהים לבש בשר ודם עבור כל בני האדם: זוהי ליבה של אמונתנו. זהו הסקנדל השמח שחוגגים אלו יוצרים עבורנו.
MAB
הטלוויזיה העולמית – מלבד תחנות טלפצ’ה וקנסה נוסה הנאמנות – לא התעניינו בשידור החדשות כי "הוא המלך של האומות כולן, / לו מצפים היהודים מימים עברו, / זרעו המובטח של אברהם, / נולד מזרעו במהלך הזמן." (מתוך המזמור הלטיני של תפילת הערב הראשונה). כמה תיירים וצליינים הצטרפו לחגיגות אך האוכלוסייה המקומית הרכיבה את עיקר עדת המאמינים, יחד עם הפרנציסקנים שהגיעו מירושלים.
באופן מסורתי, החגיגות מתחילות בערב עם הכניסה החגיגית של הקוסטוס אל העיר, החולף על פני קבר רחל. לאחר היציאה מירושלים ובליווי תהלוכה של נוצרים מהפרוכיה, הוא מתקבל בברכה על ידי נזיריו והאוכלוסייה בכיכר האבוס. לאחר שקיבל את פני האחים הארמנים והאורתודוקסיים בבזיליקה של המולד, הוא חולף דרך החצר הפנימית הפרנציסקנית כדי להיכנס לכנסיית קתרינה הקדושה בה, עם הברכה החגיגית, החגיגות מתחילות.
חג ההתגלות שמח אף יותר כשכל העיר נמצאת באווירה מרגשת של חגיגות כשהחג חופף לחג המולד שהכנסיות האורתודוקסיות (מלבד הארמנים) חוגגות בסוף השבוע הזה של ה- 24 – 25 לדצמבר לפי לוח השנה היוליאני שתקף בירושלים. הפטריארכים האורתודוקסים עורכים את כניסותיהם הטקסיות, האחד לאחר השני, בדיוק כפי שהחגיגות שלנו נערכות זו לאחר זו. מספר רב של קבוצות של צליינים סלאביים מגיעות לכנסיית קתרינה הקדושה, סקרנים לראות שירה בקול של ליטורגיה לטינית; בזמן שרבים מהמחזורים הלטיניים חושפים את העושר של הליטורגיה המקורית. אותה הבעת תדהמה וסקרנות מופיע בפני כולם, וכולם עסוקים בלצלם את הסצנה.
לאחר תפילת הערב הראשונה ותפילת הקריאות, המיסות הנערכות לאורך כל הלילה במערה עד לשעה 9 בבוקר מייצגות את אחת מה"אטרקציות" של יום החג. מיסת הפרוכייה ביום ראשון זה הביאה יחדיו קהל גדול של מאמינים, אך עבור רבים מהמאמינים, תפילת הערב השנייה והתהלוכה של האמגושים המביאים זהב, לבונה, ומור לישוע התינוק בעריסה (במהלך הלילה הוחלף הפסל בזה של ילד היושב על כס מלכות כמלך של האומות), הינם השיאים האמיתיים של הפולחן. חלק לא מעריכים הפגנת אמונה זו: "…באמת המלך של היהודים מוצג לפגאנים שמעריצים את המפסל"; "בעין כרם, במהלך המיסה של ליל חג המולד, היהודים הרבים שנכחו גילו כבוד רב, כמעט בתפילה, עד שהם ראו את התהלוכה של התינוק ישוע. דבר זה גרם ליותר מחיוך אחד". עבור היהודים, שחוקם מונע מהם ייצוגים קדושים, הנוצרים אינם מצהירים על אמונתם בלבישת האל בשר ודם, אלא כמו עובדי אלילים מעריצים פסל. כיצד הם יכולים לזהות את מלכם ומשיחם בפסל גבס קטן? האבחנה אינה נראית כמותירה מקום לדיון. כאן נמצא כל הרז של חג ההתגלות: הוא נחשף לפגאנים שהפכו ליורשים-שותפים של אותה הבטחה.
אז אולי הדבר נכון: אנו שומרים על המסורת הפגאנית הישנה וההבעה של אמונתנו נערכת ברגשות, במגע…
ישוע התינוק, המסומל במאפיינים של פסל גבס קטן, הולך בתהלוכה לחצר הפנימית של הירונומוס הקדוש. הקוסטוס הנושא אותו מאט בשל ההתלהבות של המאמינים שרוצים לגעת בתינוק ולנשקו כדי להביע את אהבתם. בראותי אמונה שמחה זו, בהביטי שוב בשמחה המאירה את פני אלו שהצליחו לגעת בישוע התינוק, אני חושבת על דויד שרקד לפני ארון הברית: גם הוא גרם לסקנדל.
אלוהים לבש בשר ודם עבור כל בני האדם: זוהי ליבה של אמונתנו. זהו הסקנדל השמח שחוגגים אלו יוצרים עבורנו.
MAB