ישנם אין ספור עולי רגל נוצרים אשר שנה אחר שנה נוסעים לירושלים על מנת לחוות את חג המולד במקומות שבהם הלך ישוע, מת וום לתחייה. עבור חלקם, המקומות הללו אינם יעד למספר ימים אלא הבית. הנוצרים הלטינים של עיר הקודש, "האבנים החיות" של ארץ זו, הולכים יחדיו לעבר התחייה, חוגגים את ה-טרידיום של חג הפסחא – ימים מעטים אלו – בתפילה בכנסייה שב-סאן סלבטורה.
בערבית ובלטינית, בעבור החוגגים את יום חמישי הגדול ואת יום שישי הקדוש, הטקסים הינם ארוכים אולם מגיעים אליהם ילדים רבים. ביום חמישי, האב הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, ערך את סעודת האדון של "קואנה דומיני" וחזר על רחיצת הרגליים – אשר ערך אותה לפני מספר שעות לילדי הקהילה בחדר הסעודה האחרונה – עם תריסר נציגים של תנועת הצופים.
כהן הדת של הקהילה, האב הפרנציסקאני פארס חג'זין, דרש את הדרשה והזכיר עד כמה עזה היתה המחווה של ישוע ביום חמישי לתלמידיו, כשהמימד של ההוחדה הינו: "הוא חי בתוך עמו, וכפי שהוא לא יכול לחיות ללא אנשים, אנו לא יכולים לחיות בלעדיו."
ביום שישי זו ההנצחה של הייסורים של ישוע המשיח, ובמקהלה ישנם צעירים רבים מהקהילה המקומית וקולותיהם היו רקע לרגע המרגש כאשר הצלוב [ישוע] מובא לפני המזבח, כשאריג אדום מכסה אותו ולאחר מכן נישא למרכז האיל שבכנסייה, על מנת לקבל את הנשיקה של המאמינים אשר עומדים בתור על מנת לכבדו. לאחר מכן המאמינים יוצאים לרחוב, על מנת ללוות ייצוג ריאליסטי של ישוע המת בתהלוכה אשר מתחילה במנזר של סאן סלבטורה.
"אנו חיים את חג הפסחא לא רק כאירוע חגיגי, אנו חשים שלנו תפקיד חשוב הוענק." אלו המילים של אלי הג'ר, אחד מהצעירים אשר מחיים את הקהילה, אחד מהנוצרים של ארץ הקודש אשר מהווים כאן מיעוט. "עבורנו, זה נורמאלי להיות כאן היכן שישוע חי. זה הבית בשבילנו. אולם אין זה אומר שאנו חיים בה בפחות אינטנסיביות כיום, במהלך דרך הצלב, ראיתי הרבה מאיתנו בוכים." זו קהילה שעליה להתמודד עם קשיים של אי הבנה וחוסר אמון שנחווים יחד עם אחריות רבה: "אנו חשים את החובה להיות השומרים של מקומות אלו כמו כן, על מנת לשמר אותם למי שנמצא רחוק ולא יכול לגעת בהם, ועבור עולי הרגל אשר באים מכל העולם. בהיותנו שומרים כאן, אין זה רק לשמור על האבנים והדברים, אלא גם אנו, כנוצרים.
לכן, מסיבה זו, עלינו להודות לפרנציסקאנים, שתודות לנוכחותם אנו חשים חזקים יותר, ולמרות שאנו מעטים, אולם אין אנו לבדנו."
טקסט – סרנה פיציריאלו
תמונות - מרקו גבסו
בערבית ובלטינית, בעבור החוגגים את יום חמישי הגדול ואת יום שישי הקדוש, הטקסים הינם ארוכים אולם מגיעים אליהם ילדים רבים. ביום חמישי, האב הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, ערך את סעודת האדון של "קואנה דומיני" וחזר על רחיצת הרגליים – אשר ערך אותה לפני מספר שעות לילדי הקהילה בחדר הסעודה האחרונה – עם תריסר נציגים של תנועת הצופים.
כהן הדת של הקהילה, האב הפרנציסקאני פארס חג'זין, דרש את הדרשה והזכיר עד כמה עזה היתה המחווה של ישוע ביום חמישי לתלמידיו, כשהמימד של ההוחדה הינו: "הוא חי בתוך עמו, וכפי שהוא לא יכול לחיות ללא אנשים, אנו לא יכולים לחיות בלעדיו."
ביום שישי זו ההנצחה של הייסורים של ישוע המשיח, ובמקהלה ישנם צעירים רבים מהקהילה המקומית וקולותיהם היו רקע לרגע המרגש כאשר הצלוב [ישוע] מובא לפני המזבח, כשאריג אדום מכסה אותו ולאחר מכן נישא למרכז האיל שבכנסייה, על מנת לקבל את הנשיקה של המאמינים אשר עומדים בתור על מנת לכבדו. לאחר מכן המאמינים יוצאים לרחוב, על מנת ללוות ייצוג ריאליסטי של ישוע המת בתהלוכה אשר מתחילה במנזר של סאן סלבטורה.
"אנו חיים את חג הפסחא לא רק כאירוע חגיגי, אנו חשים שלנו תפקיד חשוב הוענק." אלו המילים של אלי הג'ר, אחד מהצעירים אשר מחיים את הקהילה, אחד מהנוצרים של ארץ הקודש אשר מהווים כאן מיעוט. "עבורנו, זה נורמאלי להיות כאן היכן שישוע חי. זה הבית בשבילנו. אולם אין זה אומר שאנו חיים בה בפחות אינטנסיביות כיום, במהלך דרך הצלב, ראיתי הרבה מאיתנו בוכים." זו קהילה שעליה להתמודד עם קשיים של אי הבנה וחוסר אמון שנחווים יחד עם אחריות רבה: "אנו חשים את החובה להיות השומרים של מקומות אלו כמו כן, על מנת לשמר אותם למי שנמצא רחוק ולא יכול לגעת בהם, ועבור עולי הרגל אשר באים מכל העולם. בהיותנו שומרים כאן, אין זה רק לשמור על האבנים והדברים, אלא גם אנו, כנוצרים.
לכן, מסיבה זו, עלינו להודות לפרנציסקאנים, שתודות לנוכחותם אנו חשים חזקים יותר, ולמרות שאנו מעטים, אולם אין אנו לבדנו."
טקסט – סרנה פיציריאלו
תמונות - מרקו גבסו