בזמנו של ישוע, בית עניה – או אל עזריה עבור הערבים (כפרו של לזרוס) - הינו אז כבעבר, כפר קטן בסמוך לירושלים, בקרבת הר הזיתים ובדרך המובילה ליריחו. זהו כפר שהזמן בו עומד מלכת, כמו מעוכב וכבר הינו בשולי המדבר, כמו הרבה כפרים אחרים באזור זה של הרשות הפלסטינאית.
ולמרות הכל שנראה כאילו שאין כל משיכה כאן, ישנו אוצר גדול שישוע עצמו יכול היה להעריך ואת הזיכרון שהגיע עד אלינו. הבית של מרתה, מרים ולזרוס, "בית הידידות" כפי שמכנה אותו האח הפרנציסקאני מרצלו ציצינאלי הבוקר בדרשתו בסעודת האדון הטקסית שנחוגה בכנסיה הפרנציסקאנית שנבנתה ע"י הארכיטקט אנטוניו ברלוצי. הקרדינל ג'ובאני קופה, שגריר הוותיקן בדימוס ברפובליקה של צ'כיה היה בין החוגגים, ואשר בהשתתפותו כיבד את האירוע.
סעודת אדון נוספת, אינטימית יותר, נערכה ע"י האח הפרנציסקאני סילביו דה לה פואנטה הבוקר בשעה מוקדמת, ב-6 וחצי, באתר של קברו של לזרוס, כ-50 מטרים מהכנסייה.
עם סיום האירועים, לאחר רגע של הרהור נערכה תהלוכה מסורתית אשר במהלכה נקראו מקראות מספרי הבשורה, בליווי שירים ותפילות, החל מהאזור שלפני קברו של לזרוס ומשם לעבר הר הזיתים, עם תחנות עצירה ב-אדיקול שבכנסייה של עליית האדון בכנסיית אבינו שבשמיים.
האירוע של היום הינו קרוב לליבה של הקהילה הפרנציסקאנית ממש כפי שהיה עבור הפרנציסקאנים אשר בשנת 1262 היו הראשונים לערוך את יום החג של מרתה הקדושה, בדיוק שמונה ימים לאחר יום החג של מרים המגדלית הקדושה, שמשך זמן רב היתה מזוהה בטעות עם מרים מבית עניה, אחותה של מרתה ושל לזרוס. זהו יום חג הקרוב לליבם של רבים, אירוע של הנצחה של התנסות אשר כל אדם שואף אליה ואפילו האל לא רוצה שיחסך ממנו בהקשר הארצי – משמע: ידידות.
בבית הצנוע של בית עניה, הרחק מהזוהר של האירועים, "ישוע עולה הרגל" אשר לא היה ברשותו דבר ולא היה לו מקום לנוח (הבשורה לפי מתי, 8:20) נתקבל כחבר. שם הוא מצא את מרים, אשר עם תשומת ליבה הרבה נתנה את הכל ואת מרים, אשר הקשיבה בשקט ובהתלהבות, חיפשה את האמת כאדם שלם וחשה כי בקרבה לישוע נוגעת ב"דברים האלוהיים", הסף האינטימי של מונולוג שלכל אדם יש קשר עימו עם האלוהי.
בהקשר זה, הנטייה של מרתה לפעלתנות ונטייתה של מרים לחיי הרהור הינם נמצאים בסתירה האחד לשני.למעשה, שתי גישות אלו משלימות זו את זו למודל אחד, כפי שציין ז'ק מרטין, בדרך לעבר השלמות של האהבה, "פעולה הינה שפע של הרהור". פרנסיס הקדוש עצמו רצה שהאחים ילמדו כיצד לשלב פעילות וחיי הרהור, לפתור את הקיטוב הזה, כמו בבית שבבית עניה, באמצעות חינוך לחיים של פיכחון. הידידות של מרתה, מרים ולזרוס עם ישוע לא התעוררה רק עקב ההיבט העל טבעי שהעניק את התוכן, אלא משום שנובע מהתוכן של האנשים שלקחו חלק בכך, הפכו חוסר תקווה לרוחני והיו בעלי משאבים יעילים זמינים. מי שמחפש את העיקר יכול לתת נדר עצמי לחיי פיכחון משום שהתוכן הינו מטבעו ללא גדילה עודפת, הקפדה יתרה סדר ואתגר; זו תגובה של האדם, החותם של הסכם האינטימיות והאחריות ההדדית שנעשה עם האל.
"וכעת ישוע אהב את מרתה ואת אחותה ואת לזרוס" (יוחנן, 11:5). זוהי "אהבה מטורפת" של האל לכל ברואיו, אהבה אשר מושלמת כאישית וכאוניברסאלית בו זמנית, ידידות שהינה טהורה והופכת לחמלה מוחלטת. התנסותו של ישוע בקרב המשפחה בבית עניה, "האהבה הגדולה" המעניקה אמון בעולם ומנתצת את הבדידות ואת האבסורדיות ובתורה הינה פרדוקסאלית , מעניקה תקווה עם מותו של לזרוס ומעניקה ניחומים לבכי של האחיות לפני קברו של האח.
אירוע אנושי זה אירע במקום ובבית כה מבודד בבית עניה. מילותיו של ארכיבלד ג' קרונין בספרו "מפתחות למלכות השמיים" מבטאות זאת: "אל תחשבו על גן עדן בשמיים. הוא בכף ידכם, נמצא בכל מקום ויכול להיות בכל מקום."
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנארו
ולמרות הכל שנראה כאילו שאין כל משיכה כאן, ישנו אוצר גדול שישוע עצמו יכול היה להעריך ואת הזיכרון שהגיע עד אלינו. הבית של מרתה, מרים ולזרוס, "בית הידידות" כפי שמכנה אותו האח הפרנציסקאני מרצלו ציצינאלי הבוקר בדרשתו בסעודת האדון הטקסית שנחוגה בכנסיה הפרנציסקאנית שנבנתה ע"י הארכיטקט אנטוניו ברלוצי. הקרדינל ג'ובאני קופה, שגריר הוותיקן בדימוס ברפובליקה של צ'כיה היה בין החוגגים, ואשר בהשתתפותו כיבד את האירוע.
סעודת אדון נוספת, אינטימית יותר, נערכה ע"י האח הפרנציסקאני סילביו דה לה פואנטה הבוקר בשעה מוקדמת, ב-6 וחצי, באתר של קברו של לזרוס, כ-50 מטרים מהכנסייה.
עם סיום האירועים, לאחר רגע של הרהור נערכה תהלוכה מסורתית אשר במהלכה נקראו מקראות מספרי הבשורה, בליווי שירים ותפילות, החל מהאזור שלפני קברו של לזרוס ומשם לעבר הר הזיתים, עם תחנות עצירה ב-אדיקול שבכנסייה של עליית האדון בכנסיית אבינו שבשמיים.
האירוע של היום הינו קרוב לליבה של הקהילה הפרנציסקאנית ממש כפי שהיה עבור הפרנציסקאנים אשר בשנת 1262 היו הראשונים לערוך את יום החג של מרתה הקדושה, בדיוק שמונה ימים לאחר יום החג של מרים המגדלית הקדושה, שמשך זמן רב היתה מזוהה בטעות עם מרים מבית עניה, אחותה של מרתה ושל לזרוס. זהו יום חג הקרוב לליבם של רבים, אירוע של הנצחה של התנסות אשר כל אדם שואף אליה ואפילו האל לא רוצה שיחסך ממנו בהקשר הארצי – משמע: ידידות.
בבית הצנוע של בית עניה, הרחק מהזוהר של האירועים, "ישוע עולה הרגל" אשר לא היה ברשותו דבר ולא היה לו מקום לנוח (הבשורה לפי מתי, 8:20) נתקבל כחבר. שם הוא מצא את מרים, אשר עם תשומת ליבה הרבה נתנה את הכל ואת מרים, אשר הקשיבה בשקט ובהתלהבות, חיפשה את האמת כאדם שלם וחשה כי בקרבה לישוע נוגעת ב"דברים האלוהיים", הסף האינטימי של מונולוג שלכל אדם יש קשר עימו עם האלוהי.
בהקשר זה, הנטייה של מרתה לפעלתנות ונטייתה של מרים לחיי הרהור הינם נמצאים בסתירה האחד לשני.למעשה, שתי גישות אלו משלימות זו את זו למודל אחד, כפי שציין ז'ק מרטין, בדרך לעבר השלמות של האהבה, "פעולה הינה שפע של הרהור". פרנסיס הקדוש עצמו רצה שהאחים ילמדו כיצד לשלב פעילות וחיי הרהור, לפתור את הקיטוב הזה, כמו בבית שבבית עניה, באמצעות חינוך לחיים של פיכחון. הידידות של מרתה, מרים ולזרוס עם ישוע לא התעוררה רק עקב ההיבט העל טבעי שהעניק את התוכן, אלא משום שנובע מהתוכן של האנשים שלקחו חלק בכך, הפכו חוסר תקווה לרוחני והיו בעלי משאבים יעילים זמינים. מי שמחפש את העיקר יכול לתת נדר עצמי לחיי פיכחון משום שהתוכן הינו מטבעו ללא גדילה עודפת, הקפדה יתרה סדר ואתגר; זו תגובה של האדם, החותם של הסכם האינטימיות והאחריות ההדדית שנעשה עם האל.
"וכעת ישוע אהב את מרתה ואת אחותה ואת לזרוס" (יוחנן, 11:5). זוהי "אהבה מטורפת" של האל לכל ברואיו, אהבה אשר מושלמת כאישית וכאוניברסאלית בו זמנית, ידידות שהינה טהורה והופכת לחמלה מוחלטת. התנסותו של ישוע בקרב המשפחה בבית עניה, "האהבה הגדולה" המעניקה אמון בעולם ומנתצת את הבדידות ואת האבסורדיות ובתורה הינה פרדוקסאלית , מעניקה תקווה עם מותו של לזרוס ומעניקה ניחומים לבכי של האחיות לפני קברו של האח.
אירוע אנושי זה אירע במקום ובבית כה מבודד בבית עניה. מילותיו של ארכיבלד ג' קרונין בספרו "מפתחות למלכות השמיים" מבטאות זאת: "אל תחשבו על גן עדן בשמיים. הוא בכף ידכם, נמצא בכל מקום ויכול להיות בכל מקום."
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנארו