ב-20 במאי, בדיוק 1700 שנה לאחר תחילת של מועצת ניקיאה (325 אחר הספירה), הערים של ירושלים ולונדון היו קשורות זו לזו בו זמנית לרגל אירוע אקומני. אירוע זה הביא אליו נוצרים מזרמים שונים וממסורות שונות ברוח של אחדות ושל תקווה, כשנערך בשני מיקומים סימבוליים: הקתדרלה של השם הקדוש ביותר של ישוע המשיח בירושלים ובכנסיית המקדש בלונדון.
המנהיגים באירוע זה היו אנשים מהעולם הנוצרי העכשווי. בירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה, הפטריארך הלטיני, דיבר כשהיה לצידם של נציגים שונים של הכנסיות המזרחיות. בלונדון, האירוע נפתח על ידי הקרדינל וינסנט ניקולס, הארכיבישוף של ווסטמיניסטר, מלווה על ידי מנהיגים מהזרם האנגליקני, אורתודוכסים וקתולים.
הטקס לא היה רק רגע ליטורגי טקסי אלא מפגן של עוצמה של להיות אחים בתקופה המאופיינת בפילוג וקונפליקט, בייחוד בארץ הקודש. מסר מהאפיפיור פרנסיס, הוקרא בתחילת האירוע, כשמתבטא את קרבתו של האפיפיור לנוצרים במזרח התיכון וקרא "לסיום מידי של הקונפליקט" ול"עתיד של שלום המבוסס על מחילה וסולידאריות של אחווה".
בליבה של הליטורגיה היה חזרה משותפת על ה"אני מאמין" [קרדו, בלעז] של יקיאה, שהוקרא בריבוי שפות – יוונית, לטינית, אנגלית, ערבית ואפילו בסלובקית עתיקה - כשמדגים את האוניברסאליות של המסר הנוצרי. היה זה רגע מרומם וסימבולי: אותו "אני מאמין", שנוסח במאה הרביעית לספירה אושש ומשותף לאמונה באב, בבן וברוח הקודש, ממשיך לאחר מיליוני מאמינים מסביב לעולם גם כיום.
מועצת ניקיאה, שנוסדה לבקשת הקיסר קונסטנטינוס, היה המועצה האקומנית העיקרית הראשונה בהיסטוריה הנוצרית. החל ממפגש של בישופים מכל רחבי האימפריה הגיעו וחלקו עדות של אמונה, כשהיעד הינו להתמודד עם פילוג תיאולוגי בתקופה זו. כיום, שבע מאות שנים לאחר מכן, ה"אני מאמין" נותר יסוד איתן של אחדות בקרב הכנסיות, למרות הבדלים ליטורגיים והבדלי דוקטרינה.
האירוע אורגן על ידי רשת אקומנית "חברים של ארץ הקודש", כשהיעד של האירוע היה למשוך את תשומת הלב למצבים הקשים של הנוצרים במזרח התיכון, כשהנוצרים באזור זה מכונים "האבנים החיות" שיש לתמוך בהם באמצעות תפילה ופעולות קונקרטיות של סולידאריות.
בעולם התא אחרי עוגנים של משמעות, האירוע הבו זמני הזה בלונדון ובירושלים הדגים שהאמונה עדיין מאוחדת, חוצה גבולות ושפות על מנת לבנות גשרים של שלום ושל אחווה.
Francesco Guaraldi
