נפגשנו עם האח פרנצ'סקואילפו, הקוסטוד המיועד של ארץ הקודש מאת האפיפיור ליאו ה-14 ביום שלישי, ה-24 ביוני. יצאנו עימו קשר טלפוני כשעדיין הינו מכהן בתפקיד של המבקר הכללי של הפרובינציות הפרנציסקאניות של קמפאניה, באסיליקטה וקלבריה, לפני תחילת שירותו המלא כקוסטוד של ארץ הקודש בימים הקרובים.
אני עונה כפי שפרנסיס הקדוש ענה: כשנשאל שאלה זו, הוא תיאר את המאפיינים של עשרה אחים פרנציסקאנים שונים זה כאילו הוא אמר שהמסדר הפרנציסקאני כיום הינו אחווה ושרק אחווה יכולה להכיל את הכריזמה הפרנציסקאנית במלואה. אחווה הינה מילה שקרובה מאד לליבי. להיות פרנציסקאני כיום בארץ הקודש ראשית ומעל לכל משמעותה להיות אחווה בתוך הקוסטודיה: זהו ההכרזה הראשית, כפי שהעביר לנו זאת אלינו פרנסיס הקדוש בחוקה המוקדמת, פרק 16.
בימים אלה, אני מבין עד כמה ישנו דגש על המינוי החדש של הקוסטוד של ארץ הקודש. אולם גם אני בן אדם, אדם עם מגבלות ושברירי, עם סבל, שפשוט מנסה להגיב ולענות על הקריאה שלו.
יתרה על כך, היעדים הפרנציסקאנים שלנו אינם מתגלמים בקוסטוד עצמו לבדו, אלא מבוצעים על ידי יותר מ-200 אחים שעל בסיס יומי מקריבים את עצמם, נותנים את חייהם ומבצעים את היעדים שלנו עם דבקות, בדממה ולעיתים בחשאי. כך....זוהי "אחווה" ששומרת על הקוסטודיה של ארץ הקודש חיה.
זהו פועל שמאתגר אותי רבות במהלך שנות שירותי כקומיסריאט ולאר מכן כשגריר של הקוסטוד.
"לשמור" הינו פועל חשוב, אפילו מנקודת מבט מקראית, והמקבילה הראשונה שעולה במוחי הינה הדרך שבה יוסף הקדוש שמר על המשפחה הקדושה. אני מאמין שהמודל שממנו עלינו לקבל השראה הינו זה של יוסף הקדוש, שנקרא לשמור על דבר מה שאינו שלו, לעזור לו לגדול, לאהוב אותו כדבר יקר ביותר - הילד ישוע ואימו – שאינם שלו. המשמעות הינה לתת את חייך באופן מלא לדבר מה שאינו שלך, שאינו שייך אליך, אולם הונח בידיך.
ישנו היבט שני הקשור לפועל לשמור: אני מרגיש באופן איתן צורך לשמור על הקריאה שלי והקריאה של האחים. מעבר לשמירה על המקומות הקדושים ועל האבנים החיות שגרות שם, ללא שימרה על הקריאה שלנו, אפילו השירות שלנו עלול לאבד את המשמעות ואת המטרה שלו.
רק נכנסתי לתוך תפקיד זה, ואם עלי לענות במיידית, ללא הרהור רב מדי, הייתי אומר שהייתי רוצה לתפוס ולקרוא אודות האתגרים הדחופים ביותר יחד עם האחים שחיים בארץ זו משך שנים רבות ואשר חוו אישית את התקופות הדרמטיות והקשות הללו.
האתגר הראשון הינו להיכנס עם ענווה רבה ולהבחין יחד, לקרוא את הסימנים של התקופה יחד ולהבין מה האל מבקש כעת מאיתנו. כך שיש אתגר של סינודוס של סולידאריות בקרבנו, אשר הופך לעדות מיד ראשונה ולאחר מכן סולידאריות עם המאמינים ועם האנשים. אחר כך, ישנו את האתגר של השלום – של להיות רודפי שלום ועם שלווה , נוכחות של ענווה ושל שקט, שללא ספק מתקשרים בדרך שונה של חיים ושל להיות בקונפליקט. ישנה דחיפות של צדקה, של צרכים חומריים של האנשים. ישנם אתגרים חינוכיים רבים בעבור הקוסטודיה שיש להיענות להם תמיד.
יהיה הכרחי להתחיל עם קריאה משותפת, יותר מאשר להניח שאנו כבר יודעים מהם סדר העדיפויות.
אחזור מהקריאה שלי ושל אזכור של מה שהציות דרש ממני, אני בהחלט עיקבי ומחויב לסיפור שלי. אני מביא עימי רקע חשוב משנות הלימוד שלי, מהקשר שלי עם צעירים ועם עולם החינוך. שם למדתי שמה שאתה מציע – באם זה הבט של קהילה או היבט חברתי – חייב להיות עם כוונה פדגוגית, הצעה פורמטיבית.
מניסיוני ככהן דת של קהילה, למדתי לאהוב את הכנסייה. כשהפכתי להיות כהן דת של קהילה, אמרתי לעצמי שאפילו אם למדתי תאולוגיה ועבדתי בתחום החינוך, עדיין לא תפסתי את החזון הברור של הכנסייה. למדתי שעלינו תמיד לדרוש מעצמנו איזה רעיון של הכנסייה יש לנו, איזה רעיון שח אנשי האל, של הקהילה וכיצד אנו מתאימים לתוכן.
השירות שלי בקוסטודיה היה בלתי צפוי. ביקשתי פעמיים את האפשרות לעזוב כמיסיונר באפריקה. בשנת 2013 הייתי מוכן ללכת, אום בה בעת, הוצעה לי המשרה של קומיסריאט של ארץ הקודש ב-לומברדיה. מעולם לא חשבתי על כך ומעולם לא היה לי רצון לעבוד בארץ הקודש.... קיבלתי את ההצעה להיות קומיסריאט משום שהתחלתי מהרעיון שמה שהוצע לחי טוב יותר ממה שהיה לי בראש. כך גיליתי את העולם של ארץ הקודש, הקוסטודיה, האחים הפרנציסקאנים.
ומה זה לימד אותי? השיעור הגדול ביותר בחיים האישיים שלי ובחיים הפרנציסקאנים שלי היה להתאהב בישוע המשיח שוב , עם ספר הבשורה ובייחוד עם הענווה של המשיח. ארץ הקודש לימדה אותי שדבר האל הפך לבשר, שזה אמיתי, נוכחות אמיתית – שהוא בכה בעריסה הזאת, שמרים החליפה לו חיתול, כפי שמתואר בשיר ששרים במהלך התהלוכה בבית לחם.
היתה זו חוויה שהרחיבה את האופקים שלי, פתחה אותי לקהילה בינלאומית רב תרבותית. בייחוד בשנים ששהיתי ברומא. בשולחן, אני האיטלקי היחידי. אני מתבונן בפניהם של האחים שבאים ממדינות ולאומים שונים – סין, ארה"ב, פולין, פרו, ויאטמם ועוד.... אני מתבונן בהם ומבין שמה שמאחד אותנו הינו שכולנו נקראנו על ידי אותו האל ושאנו כולנו נשבענו אמונים לאותה חוקה פרנציסקאנית: זו המהות של חיינו!
אני מודע לזה שזה דבר אחד לומר במילים, ודבר אחר לחיות בו את חיי היום יום. כשאתה נמצא בקשיים, כשאתה תחת הפגזות, כשאתה רואה את אי הצדק, כשהלב שלך נשבר ממראות של ילדים מורעבים, כשאתה רואה את הזוועות שמבוצעות של ידי טרוריסטים....
אפילו כך, אנו נקראים לשמור (מילה זו שוב חוזרת!) על לב המאפשר לראות את המציאות כפי שישוע המשיח ראה אותה – ולכן ללא אויבים. וזה לא קל! ללא בחירה של צד כלשהו, אולם עם לב שלעולם לא יוותר על הרעיון שאתה תוכל להיות אחי, שאוכל להיות בדו שיח עימך. לכל אחד צריכה להינתן אפשרו!
וכפי שאני אומר את זה, אני מבין שזה עלול להישמע כמילים יפות בתיאוריה, אולם בחיי היום יום זה דבר אחר.
עלינו לטפח את החזון הזה, את החזון של פרנסי הקדוש עמד לפני הסולטן, או לפני משלת הקרדינל שממנן ביקש רשות לעזוב את המחנה. מבט שלו, משום שזה מתייחס לטובת האחר, עבור הישועה של האחר – אפילו אם ברגע נתון האחר נראה אויב.
הייתי רוצה להפנות את המילים שלי של המסורת הפרנציסקאנית אל הנוכחות הפרנציסקאנית בארץ הקודש:
ולסיום, אני רוצה להזמין את כולם שלא לשכוח להתפלל ולהתחנן בעבור השלום – לא רק בארץ הקודש אלא בעבור יותר מחמישים קונפליקטים שכיום מתרחשים מסביב לעולם.
Alessandro Caspoli
