לא היה מפתיע לראות, בבוקרו של ה-15 באוגוסט, אנשים כה רבים בבזיליקה של גת שמנים , הידועה גם כבזיליקה של הסבל, לסעודת האדון [מיסה] טקסית שנחוגה ביום חג זה בליטורגיה קתולית המציינת את עלייתה השמיימה של מרים, אם ישוע. רגשות כנים ועמוקים והשתתפות יכולה היתה להיראות על פניהם של אנשי דת מקומיים רבים, נוצרים מקומיים דוברי ערבית, קהילות פעילות של מתנדבים ועולי רגל מכל העולם. בבזיליקה, שהפרנציסקאנים רצו שתבנה ע"י הארכיטקט אנטוניו ברלוצי בתחילת המאה ה-20 על חורבות כנסייה ביזנטית, היתה רוח אמיתית של שמחה ותקווה, אשר הינה כה נדירה במקום זה אשר מזכיר את הסבל הרב של ישוע במערת הזיתים, בתחילת הייסורים [פסיון, בלעז].
סעודת האדון נערכה ע"י האב הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, וחברים רבים מהקהילה הפרנציסקאנית של ארץ הקודש התאספה עימו במזבח הגדול שבכנסייה, מסביב לסלע של סבלו של ישוע אשר מוקם מיין למזבח. אחד מכוהני הדת המסייעים, האח סימון הררו, דיבר בערבית בדרשתו. לאחר קבלת הלחם והיין, היו רגעים אישיים של תפילה והרהור ואף אינטנסיביים יותר, והיה גם ביצוע מרגש של אווה מריה בגרסתו של שוברט, שנוגן ע"י מוסיקאית מ-לונדון סטלה טרנר, שניגנה בחליל בליווי העוגב בנגינתו של האח ארמנד פירוצי, מנהל מכון מניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה, שבירושלים. בסוף הטקס היה מפגש מסביב לכיבוד פשוט שהוצע ע"י הקהילה הפרנציסקאנית של גת שמנים, שהשלימה את המפגש המשמח.
אחרי הצהריים, מפגש חדש הביא מחדש יחדיו את כל המאמינים, ושוב במספרים גדולים, ראשית במערת המאסר, היכן שהקוסטוד ערך תפילת ערבית טקסית. לאחר מכן נערכה תהלוכה לקברה של מרים, הנמצא בסמוך למערה, בחצר האחורית המוגנת ע"י חומות גבוהות שנרכשה ע"י הפרנציסקאנים עד אמצע המאה ה-18, וכיום הינה רכושם של הכנסייה היוונית אורתודוכסית והארמנית. התהלוכה ירדה במדרגות הארוכות המובילות אל הקריפטה והיכן שגופה של מרים הבתולה הונח על סלע בסיום חייה הארציים וכיום מקום זה הינו אתר צליינות חשוב לנוצרים. הליטורגיה שלוותה לחלק אחרון זה של יום החג כללו גם דקלום של מזמורים מרים ושירים, מקראות המספרות על הדורמיציון של הבתולה מרים.
הר הזיתים, שממנו ישנו נוף נפלא המשקיף על עמק קדרון, היה חשוב מאד לימי חג היקרים מפז לכל הנוצרים. בהתאם למסורת עתיקה מאד, אשר מתוארכת למאות הראשונות של הכנסייה, היה זה המקום שבו עליית השמיימה של מרים התרחשה, ולאחרונה נטען ע"י הכנסייה הקתולית כדוגמה של האמונה, באמצעות חוקה אפוסטולית "מוניפיצנטיסמוס דאוס" משנת 1950. מאותו יום, ה-15 באוגוסט, היוונים האורתודוכסים והארמנים גם כן חוגגים את חג הדורמיציון של מרים, שלפי האמונה הבתולה מרים, בסוף קיומה הארצי לא מתה אלא ישנה שינה עמוקה, לפני עלייתה השמיימה.
כולנו הרהרנו ברז גדול זה, אשר ב"ארץ של ההמתנה" אפילו יותר בעל נוכחות: מרים הינה הברייה האנושית הראשונה אשר הכירה לראשונה ברעיון האסכיתולוגי כאידיאל, שמור בתוכה כרגיל, עם כול כולה – גוף ונפש – ע"י האל, חשה את חסדו וצדקתו המושלמת אשר הינה ביטוי דינמי של האמת, פיתוח של מערכת יחסים עם האל ולהתאחדות. עלייתה השמיימה מבטאת תחושת השתייכות חזקה ובעלת חיוניות וקרבה לאל, אשר נותר בקשר איתן עם מה שהינו לעולמי עד ועם אישיותה, היא השתתפה המערכת יחסים בלתי נדלית של אהבה עם האל.
בהתאם למסורת היהודית המבוססת על מילותיו של הנביא יואל (יואל, ד:22) ואשר אומצה לאחר מכן, עם ניואנסים מיוחדים, ע"י נוצרים ומוסלמים. עמק זה, המכונה גם עמק יהושפט והיכן כיום ישנם בתי קברות גדולים של בני שלושת הדתות בני אברהם, והוא המקום היכן שיום הדין האחרון יתרחש. מרים, אמא של כל האנשים, הינה התקווה של ייעוד של שמחה מושלמת, של שיתוף בקיום אלוהי של בחירה של כל מה שמוגבל, סופי ותלוי ביצורים במידה של כבוד והשלמה של החיים, שאליה הם מקווים כעת באוריינטציה המתקיימת באהבה עקבית ואיתנה שהינה האל ואזר מסתכמת באל ובכל דבר שהינו מהותי.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנרו ו-לואוס גרסיה
סעודת האדון נערכה ע"י האב הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, וחברים רבים מהקהילה הפרנציסקאנית של ארץ הקודש התאספה עימו במזבח הגדול שבכנסייה, מסביב לסלע של סבלו של ישוע אשר מוקם מיין למזבח. אחד מכוהני הדת המסייעים, האח סימון הררו, דיבר בערבית בדרשתו. לאחר קבלת הלחם והיין, היו רגעים אישיים של תפילה והרהור ואף אינטנסיביים יותר, והיה גם ביצוע מרגש של אווה מריה בגרסתו של שוברט, שנוגן ע"י מוסיקאית מ-לונדון סטלה טרנר, שניגנה בחליל בליווי העוגב בנגינתו של האח ארמנד פירוצי, מנהל מכון מניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה, שבירושלים. בסוף הטקס היה מפגש מסביב לכיבוד פשוט שהוצע ע"י הקהילה הפרנציסקאנית של גת שמנים, שהשלימה את המפגש המשמח.
אחרי הצהריים, מפגש חדש הביא מחדש יחדיו את כל המאמינים, ושוב במספרים גדולים, ראשית במערת המאסר, היכן שהקוסטוד ערך תפילת ערבית טקסית. לאחר מכן נערכה תהלוכה לקברה של מרים, הנמצא בסמוך למערה, בחצר האחורית המוגנת ע"י חומות גבוהות שנרכשה ע"י הפרנציסקאנים עד אמצע המאה ה-18, וכיום הינה רכושם של הכנסייה היוונית אורתודוכסית והארמנית. התהלוכה ירדה במדרגות הארוכות המובילות אל הקריפטה והיכן שגופה של מרים הבתולה הונח על סלע בסיום חייה הארציים וכיום מקום זה הינו אתר צליינות חשוב לנוצרים. הליטורגיה שלוותה לחלק אחרון זה של יום החג כללו גם דקלום של מזמורים מרים ושירים, מקראות המספרות על הדורמיציון של הבתולה מרים.
הר הזיתים, שממנו ישנו נוף נפלא המשקיף על עמק קדרון, היה חשוב מאד לימי חג היקרים מפז לכל הנוצרים. בהתאם למסורת עתיקה מאד, אשר מתוארכת למאות הראשונות של הכנסייה, היה זה המקום שבו עליית השמיימה של מרים התרחשה, ולאחרונה נטען ע"י הכנסייה הקתולית כדוגמה של האמונה, באמצעות חוקה אפוסטולית "מוניפיצנטיסמוס דאוס" משנת 1950. מאותו יום, ה-15 באוגוסט, היוונים האורתודוכסים והארמנים גם כן חוגגים את חג הדורמיציון של מרים, שלפי האמונה הבתולה מרים, בסוף קיומה הארצי לא מתה אלא ישנה שינה עמוקה, לפני עלייתה השמיימה.
כולנו הרהרנו ברז גדול זה, אשר ב"ארץ של ההמתנה" אפילו יותר בעל נוכחות: מרים הינה הברייה האנושית הראשונה אשר הכירה לראשונה ברעיון האסכיתולוגי כאידיאל, שמור בתוכה כרגיל, עם כול כולה – גוף ונפש – ע"י האל, חשה את חסדו וצדקתו המושלמת אשר הינה ביטוי דינמי של האמת, פיתוח של מערכת יחסים עם האל ולהתאחדות. עלייתה השמיימה מבטאת תחושת השתייכות חזקה ובעלת חיוניות וקרבה לאל, אשר נותר בקשר איתן עם מה שהינו לעולמי עד ועם אישיותה, היא השתתפה המערכת יחסים בלתי נדלית של אהבה עם האל.
בהתאם למסורת היהודית המבוססת על מילותיו של הנביא יואל (יואל, ד:22) ואשר אומצה לאחר מכן, עם ניואנסים מיוחדים, ע"י נוצרים ומוסלמים. עמק זה, המכונה גם עמק יהושפט והיכן כיום ישנם בתי קברות גדולים של בני שלושת הדתות בני אברהם, והוא המקום היכן שיום הדין האחרון יתרחש. מרים, אמא של כל האנשים, הינה התקווה של ייעוד של שמחה מושלמת, של שיתוף בקיום אלוהי של בחירה של כל מה שמוגבל, סופי ותלוי ביצורים במידה של כבוד והשלמה של החיים, שאליה הם מקווים כעת באוריינטציה המתקיימת באהבה עקבית ואיתנה שהינה האל ואזר מסתכמת באל ובכל דבר שהינו מהותי.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנרו ו-לואוס גרסיה