שני בתי הספר – בית-ספר לבנות ובית-ספר לבנים – מנוהלים ע"י הקוסטודיה של ארץ הקודש בעיר העתיקה - אירחו אסיפה מיוחדת ביום שישי ה-23 לאוקטובר.
"אתה יודע, מעולם לא פגשתי ערבים ידידותיים כמוך" אמר משה ל-ג’מיל, שחיבק אותווענה, "ואני מעולם לא פגשתי ישראלים נחמדים כמוך."
מילים אלו לא נשמעו ברחוב, גם לא נאמרו במצב אמיתי בחיי היום יום; אלא, הם לקוחים ממערכון שהוצג באותו יום ע"י קבוצת שחקנים פלסטינאים בני 11, אשר הציגו עבור עמיתיהם לכיתה ועבור אורחיהם, תלמידים ישראלים בני אותו גיל, שהגיעו באותו בוקר מתל-אביב.
המערכון לא סבב סחור סחור. אחד אחרי השני השחקנים הראו כיצד מתחים מוגברים בין פלסטינאים לישראלים הפכו את הדיאלוג לקשה, וכי יש צורך ברור עבור שתי הקבוצות ללמוד האחד על השני יותר, וללמוד להקשיב, לכבד ולהעריך האחד את השני. משך שעה וחצי, הילדים נחשפו למציאות זו באמצעות כלי ראשון.
בנסיעה באוטובוס לירושלים, התלמידים הישראלים היו מלאי התרגשות. לאחר הגעתם לשער יפו, הם הלכו מספר מטרים לפני שפגשו את התלמידים הפלסטינאים שהזמינו אותם. מרגע שהם הגיעו למגרש המשחקים, הילדים חשו מפוחדים במיוחד. נראה כי זמן ארוך מאד עבר מאז המפגש האחרון, אשר התרחש במאי האחרון בבית הספר שלהם בצפון תל-אביב. האם הם שכחו את המילים הנעימות שבכרטיסי הברכה שהם קיבלו עבור השנה החדשה היהודית [ראש השנה]?
I bambini palestinesi nascondono goffamente il fiore che tengono in mano. S כל הילדים הפלסטינאים הסתירו פרחים באופן מגושם בידיהם. הם הלכו אחרי המורה, אשר שר שיר על מנת לברך את האורחים: "אנו נחייה בשלום יום אחד; הו, עמוק בליבי, אני מאמין, אנו נחייה בשלום יום אחד". אנגלית היתה שפת ההתאספות. ערבית אינה נלמדת בבית הספר ושיעורי החובה של לימוד העברית בעיר העתיקה הינם עדיין מאד בסיסיים. ההבדלים הוגברו במערכון: "אתה מדבר עברית", אמר משה, מופתע. "כן, אנחנו לומדים עברית בבית הספר", השיב ג’מיל. "אבל מודע אתם לומדים עברית?", "ובכן, כדי לדבר עם שכנינו. ומה לגביך? האם אתה לומד ערבית?" "לא, בשביל מה לי?".
השימוש בשפה האנגלית במפגש לא הפך את הדברים לקלים יותר עבור התלמידים, אולם היה זה חלק מהיעד הפדגוגי של הביקור כפי שהיה זה אמצעי זהירות הכרחי ודיפלומטי עבור מפגש שכזה.
כל הילדים שנכחו שם היו על בסיס התנדבותי. הם קיבלו את אישור הוריהם להשתתף. הורים – משני הצדדיים – לא בדיוק הביעו שמחה כאשר הרעיון הועלה. ברם, 66 מהם הסכימו להתנסות בהרפתקה למרות הסתייגות מצידם. שמונה הורים ישראליים שליוו את הילדים, וכל המורים שנכחו, ושלושה מנהלי בית ספר היו משוכנעים בצורך להעניק אפשרות זו לילדים.
החלק הראשון במפגש היה בבית הספר לבנות, שבו נערך ריקוד פולקלור פלסטינאי, עם קריאות עידוד של "היא כה מטופחת!" ו"היא ממש יפה!". אחר כך הילדים הלכו לסיור מודרך בבית הספר, ולאחריו אכלו ארוחת צהרים יחד, בשעה שההורים, המורים ומנהלי בתי הספר ענו על שאלות מטעם כלי התקשורת.
היוזמה נולדה בשנת 2000 תודות לרצון של אם ישראלית, יסכה, לראות כיצד הילדים גדלים עם מודעות של כבוד ביחס לפלסטינאים יסכה היתה בקשר עם האחות פרידה, מנהלת בית הספר לבנות, ושותפות זו התבססה. היא התעכבה עקב התפתחויות פוליטיות (בייחוד פריצתה של האינתיפאדה השנייה), אולם בסופו של דבר עבר תחייה מחודשת באמצעות התכתבות פשוטה באמצעות כרטיסי ברכה.
כיום, בשנת 2009, יסכה עדיין בוועד, משוכנעת יותר מתמיד בצורך לבנות גשרים בין שני העולמות ומודעת יותר מתמיד למכשולים המעורבים בכך. כאשר האחות פרידה אמרה לה כי היוזמה היתה "טיפה בים", יסכה נראה כי נפל ליבה, אולם האחות פרידה הזדרזה ועודדה את בטחונה העצמי כשהוסיפה "אולם האוקיינוס מורכב מהרבה טיפות מים."
דעתה של יסכה הינה כי בורות הדדית הינה הסיבה למחסומים. "אולם הילדים שלנו הם הילדים של המחר", היא אומרת.
ביום של המפגש, כל הילדים – נוצרים, מוסלמים ויהודים – הלכו יחדיו במורד שביל קצר מבית הספר לבנות, שליד שער יפו, את בית הספר לבנים, שנמצא ליד השער החדש. לאחר המערכון, האח הפרנציסקאני סימון קיבל את פני הילדים לתיאטרון שבית הספר לבנים שבמנזר המושיע הקדוש [סאן סלבאטורה] והמפגש נסוב סביב מספר שאלות: כמה אחים ואחיות יש לכם? מה הצבע המועדף עליכם? כמה שפות את/ה מדבר/ת? מה עושה אותך שמח/ה?, מה עושה אותך עצוב/ה, מהו העבר המועדף עליך? מיהו חברך הטוב ביותר? מהו השיר המועדף שלך?. הילדים הישראלים היו מופתעים לגלות כי לילדים הפלסטינאים היו שירים פופולאריים בעברית במכשירי הטלפון הנייד שלהם וכי הם ידעו את המילים בעל פה. הילדים שרו יחדיו, התבוננו והקשיבו זה לזה כששרו. הם עשו זאת עם אותו עונג. הקרח נשבר.
מערכת היחסים בקרב התלמידים היתה כה רגועה עד כי הם לא שמו לב, בשעה שביקרו במוזיאון של בית הספר של צמחיה ופרחים מקומיים, כי התיאורים השונים בשמות המתייחסים לארץ תלויים בשימוש בשפה העברית והן בשפה הערבית.הילדים פשוט היו מוקסמים באותו אופן מאותו דבר.
החיים, ההיסטוריה הלאומית והעתיד של בני 11 אלו קשורים בסבך בלתי נתון להתרה זה בזה. הילדים, גם כן, פיתחו קשרים חזקים האחד עם השני. כאשר היה זו העת להיפרד, הם אמרו האחד לשני – והמורים הבטיחו זאת להם – כי "נתראה בקרוב". הבנים הביעו את העניין שלהם במשחקי ספורט יחד, כשעבור הבנות היה נחמד יותר לערוך פיקניק. הן הילדים, הוריהם והן המבוגרים קיוו שיוכלו להיפגש בעתיד הקרוב.
אף אחד לא טוען כי הושג שלום, אולם השאיפות לבסס בסיס הכרחי אשר בלעדיו יהיה ניתן לסלול דרך משותפת לשלום לא יהיה בר יישום: כבוד ודו-שיח.
Mab
"אתה יודע, מעולם לא פגשתי ערבים ידידותיים כמוך" אמר משה ל-ג’מיל, שחיבק אותווענה, "ואני מעולם לא פגשתי ישראלים נחמדים כמוך."
מילים אלו לא נשמעו ברחוב, גם לא נאמרו במצב אמיתי בחיי היום יום; אלא, הם לקוחים ממערכון שהוצג באותו יום ע"י קבוצת שחקנים פלסטינאים בני 11, אשר הציגו עבור עמיתיהם לכיתה ועבור אורחיהם, תלמידים ישראלים בני אותו גיל, שהגיעו באותו בוקר מתל-אביב.
המערכון לא סבב סחור סחור. אחד אחרי השני השחקנים הראו כיצד מתחים מוגברים בין פלסטינאים לישראלים הפכו את הדיאלוג לקשה, וכי יש צורך ברור עבור שתי הקבוצות ללמוד האחד על השני יותר, וללמוד להקשיב, לכבד ולהעריך האחד את השני. משך שעה וחצי, הילדים נחשפו למציאות זו באמצעות כלי ראשון.
בנסיעה באוטובוס לירושלים, התלמידים הישראלים היו מלאי התרגשות. לאחר הגעתם לשער יפו, הם הלכו מספר מטרים לפני שפגשו את התלמידים הפלסטינאים שהזמינו אותם. מרגע שהם הגיעו למגרש המשחקים, הילדים חשו מפוחדים במיוחד. נראה כי זמן ארוך מאד עבר מאז המפגש האחרון, אשר התרחש במאי האחרון בבית הספר שלהם בצפון תל-אביב. האם הם שכחו את המילים הנעימות שבכרטיסי הברכה שהם קיבלו עבור השנה החדשה היהודית [ראש השנה]?
I bambini palestinesi nascondono goffamente il fiore che tengono in mano. S כל הילדים הפלסטינאים הסתירו פרחים באופן מגושם בידיהם. הם הלכו אחרי המורה, אשר שר שיר על מנת לברך את האורחים: "אנו נחייה בשלום יום אחד; הו, עמוק בליבי, אני מאמין, אנו נחייה בשלום יום אחד". אנגלית היתה שפת ההתאספות. ערבית אינה נלמדת בבית הספר ושיעורי החובה של לימוד העברית בעיר העתיקה הינם עדיין מאד בסיסיים. ההבדלים הוגברו במערכון: "אתה מדבר עברית", אמר משה, מופתע. "כן, אנחנו לומדים עברית בבית הספר", השיב ג’מיל. "אבל מודע אתם לומדים עברית?", "ובכן, כדי לדבר עם שכנינו. ומה לגביך? האם אתה לומד ערבית?" "לא, בשביל מה לי?".
השימוש בשפה האנגלית במפגש לא הפך את הדברים לקלים יותר עבור התלמידים, אולם היה זה חלק מהיעד הפדגוגי של הביקור כפי שהיה זה אמצעי זהירות הכרחי ודיפלומטי עבור מפגש שכזה.
כל הילדים שנכחו שם היו על בסיס התנדבותי. הם קיבלו את אישור הוריהם להשתתף. הורים – משני הצדדיים – לא בדיוק הביעו שמחה כאשר הרעיון הועלה. ברם, 66 מהם הסכימו להתנסות בהרפתקה למרות הסתייגות מצידם. שמונה הורים ישראליים שליוו את הילדים, וכל המורים שנכחו, ושלושה מנהלי בית ספר היו משוכנעים בצורך להעניק אפשרות זו לילדים.
החלק הראשון במפגש היה בבית הספר לבנות, שבו נערך ריקוד פולקלור פלסטינאי, עם קריאות עידוד של "היא כה מטופחת!" ו"היא ממש יפה!". אחר כך הילדים הלכו לסיור מודרך בבית הספר, ולאחריו אכלו ארוחת צהרים יחד, בשעה שההורים, המורים ומנהלי בתי הספר ענו על שאלות מטעם כלי התקשורת.
היוזמה נולדה בשנת 2000 תודות לרצון של אם ישראלית, יסכה, לראות כיצד הילדים גדלים עם מודעות של כבוד ביחס לפלסטינאים יסכה היתה בקשר עם האחות פרידה, מנהלת בית הספר לבנות, ושותפות זו התבססה. היא התעכבה עקב התפתחויות פוליטיות (בייחוד פריצתה של האינתיפאדה השנייה), אולם בסופו של דבר עבר תחייה מחודשת באמצעות התכתבות פשוטה באמצעות כרטיסי ברכה.
כיום, בשנת 2009, יסכה עדיין בוועד, משוכנעת יותר מתמיד בצורך לבנות גשרים בין שני העולמות ומודעת יותר מתמיד למכשולים המעורבים בכך. כאשר האחות פרידה אמרה לה כי היוזמה היתה "טיפה בים", יסכה נראה כי נפל ליבה, אולם האחות פרידה הזדרזה ועודדה את בטחונה העצמי כשהוסיפה "אולם האוקיינוס מורכב מהרבה טיפות מים."
דעתה של יסכה הינה כי בורות הדדית הינה הסיבה למחסומים. "אולם הילדים שלנו הם הילדים של המחר", היא אומרת.
ביום של המפגש, כל הילדים – נוצרים, מוסלמים ויהודים – הלכו יחדיו במורד שביל קצר מבית הספר לבנות, שליד שער יפו, את בית הספר לבנים, שנמצא ליד השער החדש. לאחר המערכון, האח הפרנציסקאני סימון קיבל את פני הילדים לתיאטרון שבית הספר לבנים שבמנזר המושיע הקדוש [סאן סלבאטורה] והמפגש נסוב סביב מספר שאלות: כמה אחים ואחיות יש לכם? מה הצבע המועדף עליכם? כמה שפות את/ה מדבר/ת? מה עושה אותך שמח/ה?, מה עושה אותך עצוב/ה, מהו העבר המועדף עליך? מיהו חברך הטוב ביותר? מהו השיר המועדף שלך?. הילדים הישראלים היו מופתעים לגלות כי לילדים הפלסטינאים היו שירים פופולאריים בעברית במכשירי הטלפון הנייד שלהם וכי הם ידעו את המילים בעל פה. הילדים שרו יחדיו, התבוננו והקשיבו זה לזה כששרו. הם עשו זאת עם אותו עונג. הקרח נשבר.
מערכת היחסים בקרב התלמידים היתה כה רגועה עד כי הם לא שמו לב, בשעה שביקרו במוזיאון של בית הספר של צמחיה ופרחים מקומיים, כי התיאורים השונים בשמות המתייחסים לארץ תלויים בשימוש בשפה העברית והן בשפה הערבית.הילדים פשוט היו מוקסמים באותו אופן מאותו דבר.
החיים, ההיסטוריה הלאומית והעתיד של בני 11 אלו קשורים בסבך בלתי נתון להתרה זה בזה. הילדים, גם כן, פיתחו קשרים חזקים האחד עם השני. כאשר היה זו העת להיפרד, הם אמרו האחד לשני – והמורים הבטיחו זאת להם – כי "נתראה בקרוב". הבנים הביעו את העניין שלהם במשחקי ספורט יחד, כשעבור הבנות היה נחמד יותר לערוך פיקניק. הן הילדים, הוריהם והן המבוגרים קיוו שיוכלו להיפגש בעתיד הקרוב.
אף אחד לא טוען כי הושג שלום, אולם השאיפות לבסס בסיס הכרחי אשר בלעדיו יהיה ניתן לסלול דרך משותפת לשלום לא יהיה בר יישום: כבוד ודו-שיח.
Mab