האירוע הבוקר, שאירע ב-14 בספטמבר בגולגולתא, שבבזיליקה של כנסיית הקבר, לרגל יום החג של תפארת הצלב, הינה תאריך חשוב בחייהם של כל הנוצרים והינו סינתזה של כל רזי הפסחא של אדוננו ישוע המשיח; הטקס הדתי היה מכובד ומעמיק. חג זה נחוג לראשונה בשנת 335, ובמאות שלאחר מכן יום חג זה ספג לתוכו את הנצחת האירוע של החזרת ומציאת הצלב האמיתי ע"י הקיסר הרקליוס בשנת 628 מידי הפרסים.
במערב, יום חג חשוב זה נלווה לתאריכים נוספים המוקדשים לצלב האדון, בייחוד ליום החג של ה-7 במאי שבו חוגגים אתת גילויו מחדש של צלבו של האדון ע"י הלנה הקדושה ובהערצה טקסית של הצלב במהלך יום שישי הגדול.
היוונים האורתודוכסים גם חוגגים את חג תפארת הצלב ב-14 בספטמבר וזהו אחד מהימים החשובים ביותר בשנה הליטורגית, ויחד עם יום החג שנחוג ב-1 באוגוסט, התהלוכה של צלב העץ, הערצת הצלב ביום ראשון השלישי בתקופת צום הארבעים בתהלוכה עם הצלב ביום חמישי הקדוש.
הקהילה הפרנציסקאנית גם מכבדת את יום החג הזה של תפארת הצלב בסעודת אדון [מיסה בלעז] טקסית הנחוגה בקפלה הלטינית של הצליבה, שבגולגולתא, בתפילה במזבח שבו ישנו פסיפס מרגש המתאר את סצנת הצליבה. בארוע מיוחד זה, השרידים המכילים את קטעי העץ של הצלב מונחים על גבי המזבח, כמו מונחים על כס. הטקס בוצע ע"י האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, יחד עם מסייעים – האח פרגוס קלרק (האח הממונה על הבזיליקה של כנסיית הקבר) והאח נואל מוסקט (הדיסקרט של ארת הקודש). כמו כן נכחו פרנציסקאנים רבים וכהני דת רבים, אנשי דת (נשים וגברים) ממסדרים רבים שלהם נוכחות בארץ הקודש ואנשים מאמינים מן השורה, יחד עם נוצרים דוברי ערבית, אולם גם נכחו עולי רגל רבים שנתאספו לרגל יום חשוב זה בגולגולתא.
בסופה של סעודת האדון, שרידיו של הצלב הקדוש, שהונחו בידיו של האח ארטמיו ויטורס, נישאו בתהלוכה טקסית, מלווה במזמור של "ווקסילה רג'יס" [לטינית], לעבר המזבח של התקומה ומשם למזבח של מרים המגדלית. כאן, המשתתפים יכלו להתקדם ולנשק את השרידים בדבקות. תחילה, כהני הדת ולאחר מכן מספר מאות אנשים שרצו לתת כבוד לצלבו של האדון.
ואמנם, כפי שהאח ארטמיו ויטורס הדגיש בדרשתו, "צלב העץ תמיד משך את הנוצרים אשר רצו לראותו, לגעת בו ולנשקו. הצלב הינו הסמל הנוצרי באופן מובהק, הסמל הגבוה ביותר של הזהות הנוצרית." משום האבסורדיות של הצלב, "הצלוב מכשול ליהודים וסכלות ליוונים" (הראשונה אל הקורינתים א:23), משום שהופך לסמל של אהבת האל, האופן שבו מבטא את אהבתו ואת אהבתו חסרת הגבולות. תמיד היה זה אמצעי של מוות ידוע לשמצה של פושעים, אולם באמצעות ישוע, הפך לשער לחיי עולם, התחלת התחייה. על הצלב, בן האלוהם מורם מעל לכל והמשיח מושך אחריו כל אדם עם האל, בתפארתו, ומשיב לאדם את שלמות הכבוד וההכרות עם האב (יוחנן, י"ב:32). כל היסודות של הליטורגיה, החל מרגע ש-משה הניף את נחש הברונזה במדבר (דברים, כ"א:4-9) דרך המזמור הכריסטולוגי של שאול הקדוש (אל הפיליפים, ב: 5-11) ועד הדיאלוג של ישוע עם נקדימון (יוחנן, ג:13-17), מבטאים את השאיפה לחיים המסתיימיים ברז של הניצחון על הצלב וברז של הישועה.
בשעה שבה האהבה מפוארת, מזוככת ומועלית לנקודה נעלה בכל ההיסטוריה, נראה כי בענווה מוחלטת, בגישה אל הנמוך ביותר והנקודה הנסתרת שבקיום האנושי, הופכים לשבריריים ועירומים למגע ברז ובטמאות של האדם וריפויים. יוחנן פאולוס השני כתב ב"דיוואס אין מיזריקורדיה" [לטינית]: "הצלב הינו מחילת הכבוד המעמיקה ביותר של האל לאדם ולאיזה אדם – בקשיים ורגעים שבהם מתבונן בגורלם המעציב. הצלב הינו כמו נגיעה של אהבה נצחית בפצעים הכואבים ביותר של קיומו עלי אדמות של האדם."
ולסיום, הצלב הינו קורא ומזמן לאינטימיות וללכת אחרי ישוע המשיח, קריאה לאחריות, לאור הבחירה שהינה הכרחית ואשר מביא לסיום של כל מאמץ לבנות ישועה משותפת. הנשמה, אשר תמיד זומנה לאחדות המושלמת עם האל, גם נקראת להצטרף לייסורים הגואלים של המשיח, על מנת להקל את המשקל ועול החטא שהינו עול בעולם: "אחדות בסבל" בדעה של "אחדות בערך" של יצירת ערכים נעלים. סגנון חיים זה, במגוון של הקריאה ובאופנים שהם מתממשים, מפרשים במלואם את המיזם של מתן של העצמי, עד לגבול היכולת של מתן חיים שלו עצמו, תוך מודעות שאין זניחה מוחלטת ע"י האב, אלא מפגש משותף של האל והאדם באמצעות הסבל, באמצעות גדולת אהבתו של ישוע המשיח על הצלב.
סימון וויל כותב: "אלו שהצליחו לשמר את נשמותיהם מכוונות לאל בשעה שמסמר פילס בם, מוסמרו במרכז היקום. זהו המרכז האמיתי, אשר אינו באמצע, אשר הינו מחוץ לזמן ולמרחב, אשר הינו האל. לפי המימד אשר אינו משתייך למרחב, ואשר אינו זמן, אשר הינו מימד ייחודי, המסמר אשר יצר חור בבריאה, באמצעות עוביו של המסך המפריד בין הנפש לגוף מהאל. [...] זוהי הנקודה שהינה הצומת בין הבריאה והבורא, הנקודה שבה זרועות הצלב נפגשות."
טקסט מאת קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו
במערב, יום חג חשוב זה נלווה לתאריכים נוספים המוקדשים לצלב האדון, בייחוד ליום החג של ה-7 במאי שבו חוגגים אתת גילויו מחדש של צלבו של האדון ע"י הלנה הקדושה ובהערצה טקסית של הצלב במהלך יום שישי הגדול.
היוונים האורתודוכסים גם חוגגים את חג תפארת הצלב ב-14 בספטמבר וזהו אחד מהימים החשובים ביותר בשנה הליטורגית, ויחד עם יום החג שנחוג ב-1 באוגוסט, התהלוכה של צלב העץ, הערצת הצלב ביום ראשון השלישי בתקופת צום הארבעים בתהלוכה עם הצלב ביום חמישי הקדוש.
הקהילה הפרנציסקאנית גם מכבדת את יום החג הזה של תפארת הצלב בסעודת אדון [מיסה בלעז] טקסית הנחוגה בקפלה הלטינית של הצליבה, שבגולגולתא, בתפילה במזבח שבו ישנו פסיפס מרגש המתאר את סצנת הצליבה. בארוע מיוחד זה, השרידים המכילים את קטעי העץ של הצלב מונחים על גבי המזבח, כמו מונחים על כס. הטקס בוצע ע"י האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, יחד עם מסייעים – האח פרגוס קלרק (האח הממונה על הבזיליקה של כנסיית הקבר) והאח נואל מוסקט (הדיסקרט של ארת הקודש). כמו כן נכחו פרנציסקאנים רבים וכהני דת רבים, אנשי דת (נשים וגברים) ממסדרים רבים שלהם נוכחות בארץ הקודש ואנשים מאמינים מן השורה, יחד עם נוצרים דוברי ערבית, אולם גם נכחו עולי רגל רבים שנתאספו לרגל יום חשוב זה בגולגולתא.
בסופה של סעודת האדון, שרידיו של הצלב הקדוש, שהונחו בידיו של האח ארטמיו ויטורס, נישאו בתהלוכה טקסית, מלווה במזמור של "ווקסילה רג'יס" [לטינית], לעבר המזבח של התקומה ומשם למזבח של מרים המגדלית. כאן, המשתתפים יכלו להתקדם ולנשק את השרידים בדבקות. תחילה, כהני הדת ולאחר מכן מספר מאות אנשים שרצו לתת כבוד לצלבו של האדון.
ואמנם, כפי שהאח ארטמיו ויטורס הדגיש בדרשתו, "צלב העץ תמיד משך את הנוצרים אשר רצו לראותו, לגעת בו ולנשקו. הצלב הינו הסמל הנוצרי באופן מובהק, הסמל הגבוה ביותר של הזהות הנוצרית." משום האבסורדיות של הצלב, "הצלוב מכשול ליהודים וסכלות ליוונים" (הראשונה אל הקורינתים א:23), משום שהופך לסמל של אהבת האל, האופן שבו מבטא את אהבתו ואת אהבתו חסרת הגבולות. תמיד היה זה אמצעי של מוות ידוע לשמצה של פושעים, אולם באמצעות ישוע, הפך לשער לחיי עולם, התחלת התחייה. על הצלב, בן האלוהם מורם מעל לכל והמשיח מושך אחריו כל אדם עם האל, בתפארתו, ומשיב לאדם את שלמות הכבוד וההכרות עם האב (יוחנן, י"ב:32). כל היסודות של הליטורגיה, החל מרגע ש-משה הניף את נחש הברונזה במדבר (דברים, כ"א:4-9) דרך המזמור הכריסטולוגי של שאול הקדוש (אל הפיליפים, ב: 5-11) ועד הדיאלוג של ישוע עם נקדימון (יוחנן, ג:13-17), מבטאים את השאיפה לחיים המסתיימיים ברז של הניצחון על הצלב וברז של הישועה.
בשעה שבה האהבה מפוארת, מזוככת ומועלית לנקודה נעלה בכל ההיסטוריה, נראה כי בענווה מוחלטת, בגישה אל הנמוך ביותר והנקודה הנסתרת שבקיום האנושי, הופכים לשבריריים ועירומים למגע ברז ובטמאות של האדם וריפויים. יוחנן פאולוס השני כתב ב"דיוואס אין מיזריקורדיה" [לטינית]: "הצלב הינו מחילת הכבוד המעמיקה ביותר של האל לאדם ולאיזה אדם – בקשיים ורגעים שבהם מתבונן בגורלם המעציב. הצלב הינו כמו נגיעה של אהבה נצחית בפצעים הכואבים ביותר של קיומו עלי אדמות של האדם."
ולסיום, הצלב הינו קורא ומזמן לאינטימיות וללכת אחרי ישוע המשיח, קריאה לאחריות, לאור הבחירה שהינה הכרחית ואשר מביא לסיום של כל מאמץ לבנות ישועה משותפת. הנשמה, אשר תמיד זומנה לאחדות המושלמת עם האל, גם נקראת להצטרף לייסורים הגואלים של המשיח, על מנת להקל את המשקל ועול החטא שהינו עול בעולם: "אחדות בסבל" בדעה של "אחדות בערך" של יצירת ערכים נעלים. סגנון חיים זה, במגוון של הקריאה ובאופנים שהם מתממשים, מפרשים במלואם את המיזם של מתן של העצמי, עד לגבול היכולת של מתן חיים שלו עצמו, תוך מודעות שאין זניחה מוחלטת ע"י האב, אלא מפגש משותף של האל והאדם באמצעות הסבל, באמצעות גדולת אהבתו של ישוע המשיח על הצלב.
סימון וויל כותב: "אלו שהצליחו לשמר את נשמותיהם מכוונות לאל בשעה שמסמר פילס בם, מוסמרו במרכז היקום. זהו המרכז האמיתי, אשר אינו באמצע, אשר הינו מחוץ לזמן ולמרחב, אשר הינו האל. לפי המימד אשר אינו משתייך למרחב, ואשר אינו זמן, אשר הינו מימד ייחודי, המסמר אשר יצר חור בבריאה, באמצעות עוביו של המסך המפריד בין הנפש לגוף מהאל. [...] זוהי הנקודה שהינה הצומת בין הבריאה והבורא, הנקודה שבה זרועות הצלב נפגשות."
טקסט מאת קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו