העלייה לרגל של הפרנציסקאנים לעמאוס ארעה היום באווירה של אחווה ושל שמחה גדולה ביום החג של הקדושים קליאופס ו-שמעון. הכפר הערבי הקטן של אל קוביבה (כיפה קטנה), זוהה, די בקלות, ע"י המסורת כ-עמוס המוזכרת ע"י לוקאס (פרק כ"ד:13-35) באירוע של המפגש של ישוע שקם מהמתים עם שני שליחיו על אם הדרך, מערבה מירושלים, מרחק קצר כ-12 ק"מ) דבר המציע כי לפי ספר הבשורה כלל הליכה של כשעתיים ברגל. מידע זה הגיע אלינו באמצעות שני השליחים אשר בלב כבד עזבו את עיר הקודש בערב הפסחא ושבו הביתה. לוקאס טוען שאחד מהם היה קליאופס (כ:ד:18), כנראה בעלה של מרים קליאופס, אחותה של מרים, אימו של ישוע, ואחת מהנשים שעמדה לרגליו מתחת לצלב בגולגולתא (יוחנן, י"ט:25). לפי המסורת, השליח האחר על אם הדרך היה שמעון, אחד מארבעת בניו של קליאופס ומרים, אשר היה מאוחר יותר לבישוף השני של ירושלים.
בתחילת המאה ה-20, הפרנציסקאנים בנו את המקום הקדוש של התגלמות האדון, מוקף בבתים לבנים של עמאוס ועל חורבות של כנסייה קודמת אשר המסורת ממקמת בה את ביתו של קליאופס. בבניין בסגנון צלבני, באבן חשופה, נותרו עדיין שרידים של ביתו של קליאופס באכסדרה השמאלית, מוגנת היטב.היה זה כאן, בזמן שהשליחין שהקוסמו מהשיחה על אם הדרך, שישוע נכנס וישב עמם לשולחן. השיא היה בבציעת הלחם במהלך הארוחה, כאשר עיני השליחים נפתחו והם זיהו אותו, ודבר זה מוצג בפסל אשר ממוקם מעל המזבח מאחורי הקשת המרכזית. בייצוג זה, ישוע יושב במרכז השולחן, כמו מחוקק, אשר בתבונתו, חושף את משמעות הכתובים. מחוץ למקום הקדוש, מעבר לגבעה, אשר ליד הדרך הרומית הישנה, ישנם שרידי מבנים צלבניים רבים, ושם ניתן לגשת למרפסת של הגינה של הפרנציסקאנים, ולצפות בנוף נפלא המחבק את כל אזור, אשר לא משתנה בצבעיו, ויופיו ובדממה שבו.
היה זה הרקע לאירוע הטקסי המכובד שנחוג ביום חג זה, ובו נכחו רבים מהקהילה הפרנציסקאנית של אתץ הקודש. אנשי דת (גברים ונשים) מזרמים נוצריים שונים, מתנדבים ועמיתים של הקוסטודיה גם נכחו. הקונסול הכללי של ספרד בירושלים, אלפונסו פורטבלס וסקז, ואשתו, גם הצטרפו ביום חג זה עם חמימות רבה.
סעודת האדון נערכה ע"י האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, עם מסייעים, כולל האח נואל מוסקט, הדיסקרט של ארץ הקודש, והאח פרנציסק ויאטר, האח הממונה של המקום הקדוש של עמאוס. הטקס היה מרגש ביותר ע"י חידוש של ההכרזה של המסדר הפרנציסקאני ע"י האח תומאס דוביאל, אשר הצהיר את הנדרים הזמנים בידי סגן הקוסטוד, האח ארטמיו.
בסוף האירוע, לאחר מספר דקות מהנות בגינה, כולם הוזמנו לארוחת צהריים נפלאה בחדר האוכל של המנזר.
"ישוע קרוב אלינו על א הדרך, אפילו בעיתות של בלבול וייאוש, אפילו שהתקווה נחלשת אנו נמשכים אל הדרך המובילה אליו, כפי שארע לשליחים מ-עמאוס בערב הפסחא." אמר האח ארטמיו בדרשתו. ובדומה לשני השליחים, אשר למרות עצב ובלבלול שחשו, מצאו את האומץ לפתוח את ליבם לישוע, דרך המסומנת לכל אדם שבה ניתן לפגוש את האדון תודות לשלושה גישות חיוניות שמופיעות באפיזודה זו בסינתזה מושלמת: יכולת להקשיב, לקרוא ולהרהר על הכתובים, אשר ישוע עצמו מעיד, ייסוריו וצלבו, הינן המפתח לפרשנות; המוכנות למקם את ישוע במרכז החיים, עם תפילה ואהבת האחר, כפי ששני השליחים עשו במהלך הארוחה בעמאוס; הגישה של ההוחדה (אוכריסטיה), כרגע מרכזי של המפגש עם ישוע, אשר מזדהה בפנינו, הופך לנראה ונותן את עצמו באופן מוחלט כך שנוכל לקחת חלק ברז של ההתאחדות עימו.
שני השליחים חוזרים במהרה לירושלים לספר לכולם את מה שארע להם וכי ישוע חי. משהו משתנה בתוכם לתמיד, חכמה חדשה השתלטה על חייהם ועל מוצא פיהם, מביא אותם למחויבות ולהמשכיות של האלוהי בהיסטוריה ולהיות עדים לאחרים בעושר של אהבה ומשמעות. מרטין בובר כתב: "האל פנה לאדם וחודר לאירועים שבחיי כל אחד מאיתנו ובכל האירועים בעולמנו, כשהכל הינו ביוגרפי ושהכל היסטורי, וחוזר ללמד, לדרישות לך ולי. אירוע אחר אירוע, מצב אחר מצב מאפשר להעצים ע"י שפה אישית לקרוא לאדם להמשיך ולהחליט. לרוב אנו חושבים כי אין מה לשמוע, כאילו מילאנו את אוזננו בשעווה. הקיום של ההדדיות בין האל ובין האדם לא יכול להיות מוכח יותר מאשר קיומו של האל. כל מי שמעז לדבק ונושא עדות ומעורר את העדות שאליו הוא פונה – עדות של ההווה או של העתיד."
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – מרקו גבסו