ביום שבת הראשונה של תקופת צום הארבעים, ירושלים חוותה את אחד הרגעים הכי טקסיים ל לוח השנה הליטורגי: הכניסה הטקסית הרשמית של הפטריארך הלטיני לבזיליקה של הכנסייה של כנסיית הקבר.
בשעה 2 בצהריים, ביום ראשון, ה-21 בפברטאר, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה עבר את הסף של המקום הקדוש, מלווה בשורה של אחים פרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש. הכניסה שלו הקדימה בחצי שעה את זו של הנציג של הכנסייה הארמנית וזאת בתיאום לפי הסטאטוס קוו הנהוג, מערכת מורכבת של נורמות שמווסתות את הזמנים ומקלה על הנוכחות של הזרמים הנוצריים השונים במקומות הקדושים.
לאחר הכניסה, השיר המסורתי של התהלוכה התקיים. זה החל מהקפלה של ההתגלות של מי שקם מהמתים, התהלוכה המשיכה במסלול שהפרנציסקאנים הולכים בו על בסיס יומי בבזיליקה החל משנתת1336, השנה שמציינת את התחלת הנוכחות היציבה שלהם במקום הקדוש. לאחר עצירה בגולגולתא, התהלוכה, הכוללת את האחים הפרנציסקאנים, אנשי דת, מאמינים מקומיים ועולי רגל, התקדמה לעבר ה-אדיקול, הקבר של ישוע המשיח, והמשיכה בסב של שלושה סיבובים סביבו.
בלילה למחרת, האחים של הקוסטודיה התקבצו שוב בכנסיית הקבר לטקס של המקראות הטקסי, ולרגל אירועי ליל השימורים, שנערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו. המנהג, שהתקבל לפחות משנת 1754, מתקיים בכל ימי ראשון של תקופת צום הארבעים, מהראשון ועד יום ראשון של הלולבים.
בהתאם לסידור של הסטאטוס קוו, טקס המקראות מתקיים בקפלה של ההתגלות הם חזרה על שלוש מזמורי תהילים מהתנ"ך. כל הליטורגיה בטקסטים ומחוות, מדגישה את ההבט של פסחא, שהשיא שלה הינה ההכרזה של הבשורה של התחייה.
יש לציין במיוחד את הרגע של התהלוכה סביב הקבר הריק: כאן הדהד ה"בנדיקטוס", יחד עם ההמנון בלטינית המזכיר את הבישורא של המלאך: "מלאך האל ירד משמיים: הוא סובב את האבן וישב עליה", לאחר מכן "הללויה". ההכרזה של ההלויה, אפילו שבמהלך תקופת צום הארבעים, מוצדקת משום שזהו המקום של התחייה, היכן שהזיכרון של פסחא מנצח אפילו את הציפיות הללו. בלב ליבו של הלילה, בסיום טקס המקראות, הקוסטוד ערך את סעודת האדון של יום ראשון בקפלה של הצליבה, בגולגולתא, ובכך סגר א האירוע שמערב את המסורת, ליטורגיה ואת הזיכרון החי של רזי הפסחא.
היום, יום ראשון, ה-22 בפברואר, הקרדינל פיירבטיסטה ערך, במזבח של מגדלנה הקדושה, את אירוע הטקסי של ההוחדה של יום ראשון הראשן של תקופת צום הארבעים.
בדרשה של יום ראשון הראשון , הפטריארך הרהר אודות הדיווח של הפיתויים של ישוע בספר הבשורה לפי מתי (פרק ד, 1-11). זה נקרא כהתגלות שך הנפחדים הכי עמוקים שבלב האדם: הפחד מחסר, של לא להיות נאהב דיו, של לא להיות בעל ערך. כמו בספר בראשית _פרק ג), גם במדבר הרוע מגלה את עצמו כאלטרנטיבה לדבר האל, מחפש לגרום לאדם לשכוח את הזהות שקיבל.
המפתה אינו שואת את ישוע לבצע מחוות יוצאות דפן, אלא מאתגר בספק את היותו של ישוע בן האלוהים: "אם אתה הב...". ישוע המשיח מנצח לא על ידי כוח כנגד כוח, אלא על ידי שנשאר איתן ביחסיו עם האב, בוטח בדבר האל. לכן, כך אושש הפטריארך, תקופת צום הארבעים הופכת בעבור כל מאמין לזמן שבו מגלים מחדש את הזהות כילד הנאהב וללמוד להכיר, בקרב הקולות הרבים, את זה שאינו מרחיק אותנו ממה שאנו, אלאל מוביל אותנו אל האמת אודות עצמנו.
Francesco Guaraldi
