בתאריך ה-9 באוקטובר, נערכה סעודת האדון הטקסית עבור אנשי דת ונשות דת המוקדשים לחיי דת בירושלים במרכז של נוטרה דאם, בתיאום עם שנת היובל שנחוגה ברומא. סעודת האדון נערכה על ידי הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה, בנוכחות של יותר מ-200 נזירות, כהני דת, אנשי דת [גברים ונשים] מעשרות מסדרים וקהילות דתיות, כמו גם ראשי הכנסיות, בישופים וכמו כן גם הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו.
ההתקהלות של היובל הזכירה את חג השבועות היומי: ריבוי שפות ושייכות, כולם ברוח, לומדים להבין האחד את השני ומחפשים אחדות מעבר לפלגנות של תקופתנו הנוכחית. בהקשר זה, חיים מקודשים מציעים שירות לאחדות, הפצה של "רוח של הבנה הדדית", יכולת לשנות שוני וחולשה למשאב של בישור עבור העיר ועבור הארץ כולה.
לפי קרדינל פיצהבלה, הנוכחות של אנשי דת ושל נשות דת מכסה "360 מעלות" של צרכים ברשות הפלסטינית והן בישראל: חינוך, דאגה, קבלת אורחים, לליווי קהילתי, פורמציה ועבודה סוציאלית שמתכנסת לתפילה ולצדקה פעילה. זוהי רשת העונה על הפצעים והתקוות ומביאה "תכנים" של הבשורה לכל ספירה, משנה קרבה לבחירה קונקרטית בעבור הפגיעים ביותר.
מוסדות של גברים ושל נשים, ישנים וחדשים, תורמים להשלמה של הכריזמה: הרהור השומר על ההתערבות, קהילות אפוסטוליות שמחיות בתי ספר וקהילות, קבוצות דתיות העוסקות בטיפול רפואי, קבלת אורחים, פורמציה וקידום אנושי. פלורליזם זה הינו בונה: עמודים שונים מחזיקים את אותו מבנה, מציעים לכנסייה את הפנים של האני מאמין של רחמים וקרבה בחיי היום יום.
הדרשה של הפטריארך הלטיני של ירושלים קבע קריטריונים מכריעים: לא לכופף את האמונה לרעיונות או לפרשנויות פוליטיות, כמו יונה שהתפתה "לתקן" א האל, אלא לאפשר לעצמך להמיר את הלב על ידי מבט של רחמים של האל. חיים מקודשים הינם בית ספר של אמון: יותר מאשר "הבנה של הכל", זה מתייחס לתת אמון של עצמך באל, אשר מדריך, מקים ושולח לפי הזמנים שלו ולפי דרכיו [של האל].
המשל של יונה מזכיר לנו שהאל לא זונח את העבודה של ידיו: בים הפתוח כמו גם בעיר קשה, הרחמים שלו מקדמים ומלווים את היעד. עבור אנשים מקודשים דבר זה משמעו להיות לצד אלו שעייפים, נשארים כגשר היכן שאחרים בונים חומות ומאמינים שהמילה של שלום עדיין יכולה לנטוע שורש.
בסיום, הפטריארך הציע לקיים כנס אודת הנוכחות של הכנסייה בארץ הקודש (הרשות הפלסטינית, ישראל, ירדן וקפריסין), מתאר את הגאוגרפיה של הקהילה, מספר חיוני של קהילות ושל מאמינים ואת הצרכים הכי דחופים. הקריאה של הנתונים הונחה בשירות של הבחנה: היכן לחזק, היכן לתמוך, היכן לפתוח מחדש מקומות למפגש וחינוך ודרכים חברתיות.
בירדן, הדחיפות העיקרית הינה כלכלית: עלייה של יוקר המחייה ואי בטחון של התעסוקה מהווים עול כבד בקרב משפחות נוצריות ובתי ספר קתוליים, שהינם גורם בסיסי של שלמות ושל מוביליות חברתית. בייחוד מתייחס לצורך עבור קהילות בחיפוש אחר עבודה או חיים מהוגנים. בהקשר זה, זה הופל לקשה, אפילו מילולית, לבנות כנסיות וקהילות.
ברשות הפלסטינית, חלוקה גוברת בין הצפון (רמאללה, שכם, ג'נין) ובין הדרום (בית לחם) עקב הלחץ מצד מתנחלים וחוסר עבודה והעדר עולי רגל מגבירים את הבידוד של הקהילות. הירידה החדה בהקשר לעולי רגל משפיעה על משפחות ומוסדות, הדורשים תמיכה יוצאת מן הכלל ובגישה קהילתית של עמידות ונחישות יום יומית. יש לציין, שהאלימות והנוכחות של מתנחלים בכל הגדה המערבית יוצרת פחד, פילוס וחוסר יכולת לנוע (בנוסף לקשיים הנגרמים עקב חומת ההפרדה שבין ישראל והרשות הפלסטינית).
בישראל, החלוקה בין יהודים, נוצרים ומוסלמים הודגשה, כמו כן ההבט של חוסר חוקיות, עם דאגה ייחודית לאזור נצרת. בנוסף לאתגר זה ישנו את הסוגייה של ההגירה, שדורשת סיוע חוקי, אינטגרציה חברתית והגנה על הכבוד באמצעות דרכים קהילתיות בעלי דבקות.
בקפריסין, הנוכחות של הכנסייה הינה כגשר של מפגש ודאגה לקיים ולשמור על קהילות קטנות אולם חיות ופעילות, תמיכה במהגרים עובדים ומשפחות במעבר. בהקשר היברידי ופלורליסטי, היעד הינו לבטא באמצעות "דיפלומטיה של היום יום": ליטורגיה, צדקה, פורמציה ומערכת יחסים של קרבה.
בקרב הצרכים המיידיים יש את התמיכה בבתי ספר ובמשפחות, תחייה של העלייה לרגל ככוח מניע לעבודה ולמפגש, הגנה על קהילות החשופות לאלימות ולחוסר חוקיות, והדרכים של דו שיח בין דתי שמקל על הפילוג. יש להוסיף לכך את הליווי של מהגרים והשקע בנוער ובעמאים לטעת את שהעתיד ואת האחריות המשותפת.
בהתייחס לעזה, הקרדינל פיצהבלה אישש מחדש שהנוכחות של הכנסייה אינה פוליטית וגם לא בהקשר להתנגדות מאורגנת: זו נוכחות של ישוע המשיח, עדות שהנותרים בלב של העולם המדמם ישמור על כבודו של האדם. הישארות עם הנותרים הפגיעים – הקשישים, החולים, המוגבלים, משפחות עקורות – משמעו להיות כנסייה אשר חולקת, מנחמת ומשרתת ללא שתהיה כלי שרת משום צד כשלהו.
הנוכחות מורכבת מעובדות וממחוות יום יומיות: קהילות שמקבלות פנים, אנשי דת ונשות דת שדואגים ומקשיבים, קהילות שמתפללות ושומרות על האור הבוער באפלה, בעבור כולם ללא הבחנה. הכנסייה אינה מאפשרת לעצמה להיות מוטה לאף צד כלשהו: היא בונה את השלום על ידי הישארות, שירות ועל ידי דיבור בשפה של אנושיות משותפת, סימן אוניברסאלי שבו ישוע המשיח מזוהה בקרב הפצועים והקטנים.
הקריטריון נותר בישור: לאפשר לעצמך לעבור המרה של הלב על ידי הרחמים שמשחזר, מונע סכמות אידיאולוגיות ומתרגם את הבשורה לקרבה קונקרטית. לכן, הכנסייה בארץ הקודש – עם חיים מקודשים הרשם על מצחה – הינו "360 מעלות של שירות", אשר מקשיב, מחנך, מרפא ובונה מחדש אמון בין אנשים, עמים ודורות.
Francesco Guaraldi
