במקום המכונה "העיר של ישוע המשיח", כפר נחום, הקהילה הפרנציסקאנית של ארץ הקודש, יחד עם המאמינים המקומיים, חגגו את הכניסה הטקסית של הקוסטוד, האח פרנצ'סקן אילפו.
במהלך סעודת האדון בביתו של פטרוס, הקוסטוד הציע להרהר אודות הבשורה של תחייתה של הבת של יאיר ואודות הריפוי של האישה עם שטפי הדם (ספר הבשורה לפי לוקאס, ח, 40-56), אשר טווים בסיפור של הבשורה יחד עם משמעויות רוחניות של מקום זה.
"ישוע שב לכפר נחום, העיר שכעת הפכה לביתו". במילים אלה, האח פרנצ'סקן אילפו, פתח את הדרשה שלו במהלך האירוע שחל ב-11 באוקטובר 2025 בכפר נחום שליד חופי ים הגליל [כנרת].
הקוסטוד הזכיר כי כפר נחם אינה רק מקום גיאוגרפי, אל סימן של קבלת פנים ושל אחדות: "לישוע אין בית קבוע, הוא ממשיך לנוע על מנת להכריז את מלכות האל, אולם הוא תמיד שב לכפר נחום, כמו שחוזר להיות בקרב חברים, למקום של קבלת פנים ושל חום".
לאחר מכן המשיך ואמר: "כפר נחום הינה העיר של השליחים, של הראשון שאותו קרא ללכת אחיו, של חבריו. זו העיר שבה האאדם נושם את ההכרות עם ישוע האדון, היכן שחש חלק מאותו סיפור של האמונה. ניתן לומר כי היכן שישנם חברים של ישוע, אזי זוהי עירו."
מכאן, ההזמנה הינה להפוך את הקהילות שלנו ואת המשפחות שלנו למקומות שבהם ישוע המשיח יוכל לדור: "הקהילות שלנו, המשפחות שלנו, הלבבות שלנו גם הופכם לכפר נחום, העיר של ישוע המשיח, אם יש שם מקום עבור נוכחותו, עבור המילה שלו ועבור חברותו."
החל אילפו פירש אודות ספר הבשורה לפי לוקאס (ח, 40-56) והתמקד על שני אפיזודות המאוחדות בקשר מעמיק: הקמתה לתחייה של הבת של יאיר והריפוי של האישה שמשך 12 שנה סבלה מדימום.
"12 שנה, - אותו הגיל של הילדה הקטנה והמשך של השנים של הסבל של האישה. חיים שמתחילים וחיים שגוועים. שני סיפורים שנוגעים האחד בשני כמו חוטים טווים: ילדה צעירה מתה ואישה שנמוגה לאט, מאבדת דם, כלומר, מאבדת את חייה."
"12 שנה מדגישים את החוזק של המחווה של האישה, שמתקרבת בשקט ונוגעת בדש מעילו" של ישוע: "היא לא מעיזה לדבר, היא לא מעיזה להתבונן בפניו של ישוע. היא יודעת שהחוקים מונעים ממנה לגעת באיש, בייחוד במורה, משום שהיא אינה טהורה. אולם היא לא עוצרת: יש לה רק שאיפה אחת בליבה, לחיות."
הנגיעה הזאת. הוא הסביר, הינה פשוטה ומהווה אקט מעמיק של אמונה: "מחווה קטנה, כמעט שאינה נראית לעין, אולם מלאה אמונה. וברגע זה חייה משתנים, הדימום פוסק, החיים חוזרים."
"בתי, אמונתך הושיע אותך. לכי לשלום."
האח אילפו מזמין במילים אלה את הנוכחים לעצור עליהן: "ישוע אינו אומר – ריפאתי אותך, אלא אומר הושעתי אותך. ישועה הינה דבר מה מעמיק יותר מאשר ריפוי: שזה להשיב את החיים, החזרת האחדות, האמונה שהופכת למערכת יחסים עם האל".
הקוסטוד לאחר מכן הזכיר שהאמונה אינה משמידה את השבריריות האנושית, אלא משנה אותה: "גם אנו, פעמים רבות [בחיינו], כל פעם שאנו מרפים ומאפשרים לחטא להתגבר עלינו על ידי החטא, על ידי אדישות, על ידי חוסר אהבה. זה מספיק שיהיה אומץ לגעת בדש מעילו, כלומר, לגשת אליו עם אהבה, אפילו עם מחווה קטנה של אמון, והחסד שלו יכול לחדש אותנו."
המסר תקף לכל מאמין: "אין זה משנה עד כמה גדול הפצע שלנו או החולשה שלנו: אם נשים את מבטחנו בישוע, האמונה תציל אותנו. זה רק מה שבאמת חשוב: לא רק ריפוי, שייתכן ולא יתממש, אלא ישועה, חיים חדשים שנולדים מהמפגש עם ישוע המשיח."
לסיכום, הקוסטוד מזכיר את המשמעות העכשווית של המקום הזה של הבשורה: "היום ישוע המשיח גם חוזר אלינו, בקרבנו, בכפר נחום שלנו. הוא חוזר אל הכנסייה שלו
בקרב חבריו, על מנת להשיב חיים, חוזק ותקווה לכל מי שאיבד אותה. הבה נאפשר לעצמנו לישוע יגע בנו, ומעל לכל הבה נאפשר לנו להעז ולגעת בו, עם אמונה, עם הרצון לחיות, עם האמון שרק הוא יכול להעניק לנו את השלום [והשלווה]".
האירוע, שנכחו בו אחים פרנציסקאנים, מאמינים ועולי רגל, ביטא את הקשר שבין הקוסטודיה של ארץ הקודש ובין האתרים של הבשורה, היכן שגבר האל ממשילך לדבר עם אותו כוח כפי שהיה לפני כאלפיים שנה. בכפר נחום, "העיר של ישוע המשיח", הקהילה חידשה את הקריאה שלה להיות בית וסימן של אמונה חיה בלב של הגליל.
Francesco Guaraldi
