בשבת, ה-29 בנובמבר, בהתאם למסורת, הקוסטוד של ארץ הקודש ערך את הכניסה הטקסית שלו לבית לחם עם תחילת תקופת הציפייה של חג המולד. הקהילה של ירושלים קיבלה את הקוסטוד, האח פרנצ'סקו אילפו, בקהילה של סאן סלבטורה עם ברכות והבעת תודה לפני שיצאו בתהלוכה לעבר המנזר של מאר אליאס. שם הקוסטוד בירך את הקהילה המקומית והעניק מספר ראיונו. לאחר מכן התהלוכה המשיכה לעבר נקודת הביקורת של בית לחם משם נכנס לפי ההסכמים של הסטאטוס קוו.
הגעה למרכז של "הפעולה הקתולית", נציגים אזרחיים ושל הקהילה המקומית קיבלו את פני הקוסטוד והאחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש. תנועת הצופים לאחר מכן החלה את התהלוכה עם הלהקה שלהם וליוו את הקוסטוד ברחוב הכוכב אל הבזיליקה של המולד.
ההגעה אל הבזיליקה של המולד
הקוסטוד והאחים הפרנציסקאנים לוו על ידי הלהקה המוסיקאלית של תנועת הצופים ברחוב הכוכב המסורתי, היכן שהאח אילפו בירך את הקהילה המקומית, סטודנטים וקשישים. נציגים אזרחיים ודתיים הלכו עימו, בהמשך למסורת בת מאות שנים המלווה את הנוכחות הפרנציסקאנית בארץ הקודש.
הברכות לקהילה של קתרינה הקדושה
מרגע שהיה בכיכר האבוס, הוא התקבל עלך ידי תלמידים של קולג' ארץ הקודש של בית לחם וכמו כן על ידי רשויות אזרחיות אחרות ומאמינים מקומיים, הקוסטוד נכנס לבזיליקה של המולד דרך הדל המובילה לבזיליקה האורתודוכסית, היכן שהתקבל על ידי הרשויות של הכנסיות האורתודוקסיות המקומיות. לאחר מכן הוא המשיך, מלווה על ידי המאמינים והאחים של הקוסטודיה, אל הכנסייה של קתרינה הקדושה. שם הקוסטוד התקבל על ידי האח מרצלו ציצינלי, האח הממונה האחראי של כנסיית המולד.
לאחר לבישת בגדי הכהונה ונשיקה לצלב, הקוסטוד בירך את הקהילה עם מסר שכהן הדת של הקהילה, האח רפאל טאיים, תרגם לעברית עבור הקהילה והמאמינים הנוכחים. במסר שלו, האח אילפו הדגיש כיצד חזרה זו מייצגת "סימן גדול של תקווה", מזכיר כי האל לעולם אינו זונח את ילדיו אפילו שנראה בהיסטוריה שנראה שמתרחקת מהשאיפות שלנו להרמוניה ולפיוס.
בפנייה שלו, הקוסטוד לאחר מכן הדגיש שתקופת הציפייה אינה המתנה פסיבית אלא של אמון, הנטועה בוודאות שהאל ממשיך להיות קרוב. ההמתנה הנוצרית הינה "הוודאות שהאדון מגיע ותמיד מגיע על מנת להביא אור לתוך הלילות שלנו." המילים הללו הדהדו בארץ שבה משך מאות שנים נעה בין תקוות ובין פצעים, וכי אירוע זה שוב מהווה רגע של אחדות. בית לחם, המקום של ההתעברות ללא חטא, הופכת שוב להיות מרכז סימבולי של סיפור, שלמרות הכל, האל ממשיך להיכנס.
ההתייחסות להתעברות ללא חטא הינה עוצמתית ומעל לזמן: היסטוריה, אפילו בסבל, נשארת הסיפור של האל, שבבית לחם בחר להיות אדם ומי שגם כיום ממשיך ללכת לצד האנושות. בדיוק מסיבה זו ההמשכיות הזאת מאפשרת למאמינים להסתכל קדימה עם בטחון, מודעים לנאמנות של האל ולנוכחות שלו במעברים הכי מורכבים בחיים.
החזרה של הכניסה הטקסית אינה רק שחזור של מסורת, אלא הינה הכרזה של הגעה מדשה אפשרית. בתקופה שבה הצפעים של המלחמה עדיין פתוחים, האירוע הופך להכרזה של עמידות, בחירה באור כנגד הפיתוי של הייאוש. לכן בית לחם הופכת לא רק למקום שבו הזיכרון הנוצרי נמצא, אלא לסימבול חי, הזמנה אוניברסאלית של תקווה.
תפילת הערבית הראשונה, התהלוכה למערת המולד
בשעות אחר הצהריים המוקדמות, האחים הפרנציסקאנים התפללו את תפילת הערבית הראשונה, שנערכה על ידי הקוסטוד. לאחר מכן התהלוכה המשיכה למערת המולד, היכן שהקוסטוד פיזר את הקטורת על הכוכב מהכסף המסמן את המקום שבו, לפי המסורת, ישוע המושיע נולד. לאחר מכן פיזר קטורת על המזבח הלטיני ועל האבוס, באווירה של דממה והרהור, לאור תקופת הציפייה שאנו נקראים לחיות לפיה בשבועות הקרובים.
האירוע של ההוחדה ביום ראשון הראשון של תקופת הציפייה של חג המולד
ביום ראשון, ה-30 בנובמבר, בכנסיית קתרינה הקדושה, הקוסטוד ערך את סעודת האדון הטקסית המציינת את תחילת תקופת הציפייה יחד עם הקהילה והקהילה המקומית, שרבים מהם הגיעו, שמחים לקבל את פני הקוסטוד בחג המולד הראשון שלו בארץ הקודש.
בדרשה שלו, האח אילפו רצה להדגיש את המשמעות של תקופת הציפייה עבור הקהילות הנוצריות בעבר. בייחוד הוא הסביר כיצד הנוצרים חיו ועדיין חיים בפרדוקס: המשיח כבר הגיע, נתן את הכל, אולם ההיסטוריה טרם נראה שהשתנתה. אי צדק, אלימות ופחדים שטרם נעלמו. זהו המסתורין של "כבר ועדיין לא", הרעיון שדבר מה החל אולם טרם מומש במלואו.
כיום, פרדוקס זה נראה לא פחות אמיתי: אנו חיים בעולם שבו הטכנולוגיה נזה מהר, אולם הלבבות נמצאים רחוק מאחור, היכן שאנו מדברים על קידמה בשעה שאומות שלמות עדיין על ברכיהם, היכן שאנו ממהרים לבנות למרות "שאבן לא נשארת על אבם" למעט הנאמנות של האל.
ההזמנה של הבשורה, הנזכרת בעוצמה ייחודית, אינה יכולה להיות יותר ישירה: "תעמדו על המשמר". לא רק התבוננו למרחוק, אלא מבט המאפשר לתפוס את מה שבורח מהרעש של העולם.
לעמוד על המשמר על מנת לזהות את הסימנים של הנוכחות הדיסקרטית
לעמוד על המשמר על מנת שלא להיות מכושף מבן החלוף.
לעמוד על המשמר על מנת להישאר ערים בעידן של הסחת דעת קבועה.
זה הצו שכיום נשמע מעבר לכל תרבות: תקופה שדורשת מאיתנו להיות מהירים, מעין היפראקטיביים ולהיות רווים עם גירויים; אנו מבקשים דווקא להאט, למקד את מבטנו ולא לתת לכל מה שבאמת חשוב להתחמק מאיתנו.
בית לחם, העיר שיודעת כיצד להמתין
אין זה מקרי שהזמנה זו מגיעה בדיוק מבית לחם. העיר שבה, לפי המסורת, האל בחר להיכנס אל העולם ללא רעש, "עם צעדים קטנים ושקטים", כפי שמזכיר הקוסטוד. לקח זה עדיין חי: מה שבאמת משנה את ההיסטוריה לעיתים קרובות מתחיל מהצל, רחוק מאור הזרקורים, במחווה מהיום יום שלעולם אינה מגיעה את הכותרות.
מבית לחם גם מגיעה הדמות רבת העוצמה ביותר: אנו כולנו מחכים.
מחכים לאור שיאיר את התקופות הקשות.
מחכים שהעתיד לא יפחד מהשבריריות.
ממתינים לטוב שטרם ראינו אולם גם יפתיע אותנו כשאנו מאמינים שהכל נותר כשהיה.
ומבת לחם, ביום ראשון הראשון של תקופת הציפייה, המילים האחרונות הללו נשמעות כמו ברכה אוניברסאלית: לבקש מעינינו שיוכלו לשמור על דריכות ושהלב יוכל להמתין. על מנת לקבל את השלום שאינו נאיבי אלא מעודד ואמיץ. ועל מנת לגלות, שוב, שהתקווה יכולה לפרוח אפילו במקומות הכי אפלים.
