בערב החג של יום ראשון של הלולבים, שבת ה-12 באפריל, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה ערכו את המסע האחרון של העלייה לרגל בתקופת צום הארבעים, כשזהו השישי והאחרון. האירוע נערך במקום הקדוש של בית פגי, שממוקם במדרון המזרחי של הר הזיתים, בדרך הישנה שמובילה לבית עניה. המפגש בין ישוע ובין מרתא ומרים, לפני תחייתו של לזרוס, מונצח כאן. היה זה אותו מקום, לפי ספר הבשורה, שהשליחים נשלחו על ידי ישוע המשיח ומצאו את החמור שעליו נכנס לירושלים.
בדרשה שלו, האח הפרנציסקאני אוליסה זורזה הדגיש מספר היבטים של כתבי הקודש בהתייחס לכנסיה של ישוע המשיח לירושלים, תחילת הייסורים, המוות והתחייה. הוא הדגיש את ההבט של הענווה של ישוע, הכניסה לירושלים על גבי חמור והפיכה של הרעיון של המלך רב העוצמה על פניו; היה זה רעיון הרחוק מהדמיון הקולקטיבי הן אז והן כיום.
"התנ"ך מופיעה בכל צעד ושעל של ישוע" המלך המשיח נכנס לעיר הקודש בענווה. הוא לא מלך בסגנון של הקנאים. אין הוא מלך פוליטי. בסצנה זו, ישוע מגדיר את עצמו כ-קריוס [יוונית] כשהוא מספר לשליחים לענות: "האדון זקוק להם"; כותר זה יהיה ברור יותר לשליחים רק אחרי חג הפסחא, כשהוא יופיע כאדון החיים שהביס את המוות."
האח הפרנציסקאני אוליסה המשיך בדרשה שלו והדגיש את המשמעות שישוע שמגלה את עצמו כמלך, אולם כמלך שבא לשרת ולא שישרתו אותו.
"הוא שירד מהר הזיתים אינו אדם פשוט הטוען למלכות ארעית, אלא הוא האדון, בן האל, מלך ומשיח המביא חירות לעמו; כל הנבואות מהתנ"ך התממשו על ידו וכל ההבטחות שנעשו על ידי האבות מתבטאים בו: האל הנצחי הופך לעניו ומציג עצמו כמלך משרת. אי לכך אנו לומדים בכתבי הקודש להכיר מי הוא האמת ישוע המשיח."
בסופה של הדרשה שלו, האח אוליסה הזכיר שישוע הוא המימוש של כתבי הקודש, האחדות בין התנ"ך ובין הברית החדשה.
"[...] אבות הכנסייה, שקראו את הטקסט הזה, בייחוד את ההכרזה המלווה את ישוע בכניסתו לירושלים, ראו את הביטוי של התנ"ך ושל הברית החדשה בישוע אשר ממשש את ההבטחות של האל. [...] התנ"ך והברית החדשה, מיוצגים על ידי הנביאים והשליחים, מאחדים את קולם על מנת להלל את המשיח האדון, מראים אותו ומכריזים עליו כאדון: הוא המימוש של כת כתבי הקודש, הוא המלך המשיח, בן האל שהפך לבשר ודם; כל השבח והכבוד לו לעולמי עולמים, אמן!"
פרנצ'סקו גוארדלי
