ההתעברות ללא חטא של מרי הבלותה המבורכת
ירושלים
ה-8 בדצמבר 2025
אחים ואחיות, מי ייתן והאל יעניק לכם את השלום שלו.
מה החג הזה של ההתעברות ללא חטא של מרים הבתולה המבורכת אומר לנו בתקופה זו? אני חושב, שקודם כל הטקסיות , הדמות של מרים כמי שהתעברה ללא חטא, מזכיר לנו את האמת הפשוטה והבסיסית, שמה שאנו באמת צריכים לפחד ולפחד ממה שמזהם את הלב האנושי, ולכן הכבוד האנושי שלנו, הינו חטא. היום ייתכן ותחושת החטא אבדה.
לפעמים זה טריוויאלי או מינימאלי. ואנו מתחילים לבלבל בין החטא לבין האשמה. ישנם חטאים שאנו מכלילים כאשמה בנו, אנו חשים אשמים.
ולפעמים אנו פועלים ומבצעים פעולות שאינם חטא אותם מכלילים את האשמה. ובפעמים אחרות אלו הם חטאים שאינם מכלילים אשמה כלל, משום שדעת הקהל לעיתים כעת מקבלת. כשאנו מאבדים את נקודת ההתייחסות הקובעת מהו חטא ומה לא חטא, לחנך את עצמנו בחטא המודעות, אנו צריכים תמיד המשכיות של התייחסות של דבר האל.
בשירה של ספר הבשורה כעת, כשהשמש [דיאקון] לקח את הספר של דבר האל והביא אותו בטקסיות לדוכן, חשבתי לעצמי כך: הליטורגיה כבר מספרת לנו הכל. היא מספרת לנו מה באמת חשוב, היא מספרת לנו מה המשמעות האולטימטיבית של חיים נוצריים. הכל כבר נמצא שם. ואני חשבתי כיצד אנו מטמיעים את דבר האל בטקסיות, כך שזה הופך למחווה טקסית, ולאחר מכן מה אנו עושים עם דבר האל הזה ששמענו וביום יום שיש לנו את החסד לשמוע. ולנו יש את החסד להקשיב כאן, בארץ זו, היכן שהדבר נהיה בשר, היכן שהדבר התממש.
ללא השוואה, השוואה, הרהור של מה דבר האל וחיי, גם אנו עלולים להתחיל לאבד את התחושה של החטא ולהתחיל להצדיק את שמצדיק העולם, ללא תחושה של אשמה עוד. וזה היכה בי משום שיש לנו הרבה פחדים בחיינו, העולם מפחד כיום מזיהום, שינוי אקלים, אנו מפחדים בחיינו ממחלות, מלחמה, מזה שהאחר ינקום או שנגביר את המתח שנותר בכל מקרה, אולם אולי עבור הסטודנטים אתם מפחדים מהבחינות, להתמודד עימם. אני תוהה אם אנו עוד מפחדים מלאבד את הקרבה עם האל.
הפחד מהמרחק מהאל, שהינו אובדן אמיתי משום שזה נוגע בשורשים של חינו, ממש כפי ששמענו במקרא הראשון. אני חושב שהמסר הגדול הראשון של טקסיות זו הינה בדיוק זה: לא לחיות באדישות ולחנך את עצמנו ולעזור לנו לחזור את תחושת החטא, ללא פוביה, ללא לראות חטא בכל מקום, או ללא הפחתה של החט רק לדיבר השישי, ללא פוביה של חטא אלאל גם ללא אדישות עם כבוד לחיי הבישור שלי ולכבוד של מה שנדרתי לו.
אחרי הכל, כתבי הקודש הופכים זאת לברור: אם אנו אומרים שאנו ללא חטא אזה אנו משלים את עצמנו. יוחנן מזכיר לנו זאת באגרת הראשונה שלו. ושוס שאול הקדוש השליח אל הקורינתים מזכיר לנו שישוע המשיח מת עבור חטאינו. וכך אם אנו נסיר את החטא מחיינו, איכשהו זה יהיה כאילו ישנה פדות ריקה מתוכן.
אנו לוקחים את הצלב של ישוע המשיח לשווא. אולם ישנו היבט שני שהטקסיות של ההתעברות ללא חטא אומרת לנו. בשעה שמצד אחד זה מספר לנו אודות הרצינות והחומרה של החטא, של מה שמותיר אותנו חשופים ולכן הצורך להתחבא. מצד שני, זהו מבחן יפה של האם אנו מבצעים חטא או לא. כאשר אדם חוטא וחש עירום וצריך להתחבא. נסו לחשוב, משום שיש כל כך הרבה דברים שאפילו בחיינו כאחים צעירים יותר כעת הפכו לפרקטיקה, ואולי הם אינם בהתאם לחוקה שלנו, החוקה שלה נדרנו ונשבענו.
הבה נחשוב אם הייתי עושה לפני אחד מהאחים שלי או לפני הקהילה. או אם הייתי עושה זאת בפומבי. ואינני חושב, האמינו לי, אינני חושב על הדיבר השישי.
אולם כל השאר הינם דברים שאנו עושים, שכעת הפכו לפרקטיקה, אולם לגביהם לעולם לא יהיה לנו האומץ לעשות בפומבי. משום שעמוק בפנים אנן יודעים, אולם איננו חשים את האשמה עוד.
ברם, ישנו גם הכרזה של תקווה. ישנו את אדם היכן שאתה. יש את האל שממשיך שלא להיכנע ולהתייאש לנוכח השבריריות שלנו, אינו מתפטר לנוכח העובדה שאנו עלובים, אלא ממשיך לאהוב אותנו. זו באמת הבשורה: בשורות טובות לחיינו. למרות הכל, למרות המגבלות שלי, למרות הסירוב שלי תמיד לחטוא, ישנו את החסד שהוא חזק יותר. יש את הרצון של האל לעברי שהוא חזק יותר, שתמיד מנצח, שלעולם אינו מתייאש ודופק על הדלת ואומר, "פרנסיס , אייכה?" אני מפחד ממך אלוהים. אל תפחד משום שאני רוצה לחבק אותך שוב. מרים הבתולה המבורכת שהתעברה ללא חטא אמרה זאת כך. זה יום חג של התקווה.
זו הטקסיות שממלאת את לבנו בשמחה משום שיש סיכוי לכל אחד מאיתנו. החסד חזק יותר מהרשע. קדושה, אחים ואחיות יקרים, הינה אפשרית. והאל אינו עייף מללכת אחרינו.
מועצת הוותיקן השנייה מזכיר זאת היטב. ב-לומן ג'נטיום. מרים, כבר הגיע לשלמות, הולכת לפנינו כמחדל זוהר. אנו כאן כדי לחפש את מרים, הפטרונה של המסדר שלנו, כמודל בוהק. אנו רוצים להיות כמותה, אנו רוצים לחיות את הצרות כפי שחייתה. והוא תמיד אומר ב-לומן ג'נטיום, המאמין במקום לדרוך במקום יתקדם ביום יום להתמודד ולגדול בקדושה ולהתגבר על החטא. החיים שלנו הינם מאבק יום יומי, אולם יש לנו לפנינו מודל שמעניק לנו תקווה.
לחפש את ההתעברות ללא חטא לאחר מכן זה גילוי מחדש של האופק האמיתי של החיים הנוצריים. הבה לא נאמץ את הבינוניות. הבה לא נתרגל לחטא. מעל לכל, הבה לא נאבד את הרצון להיות קדושים. מרים, רבת החסד, כפי שמזכירים לנו על ידי הבישור של המלאך, מזכיר לנו שהיופי של האדם אינו נמדד על ידי הצלחה, אלא על ידי השקיפות של הלב.
החיין שלנו והיופי שלנו אינם נמדדים לפי עד כמה הנראות או כמה כוח יש לנו, אלא על ידי הטוהר. היופי שלנו אינו נמדד על ישי הרכוש, על ידי דברים שברשותנו, אלא על ידי חופש פנימי גדול. וכך, כשאנו מהרהרים היום אודות מרים שחוותה התעברות ללא חטא ושהינה הפטרונית של המסדר שלנו, הבה נבקש מהאל לב טהור, יכולת תמיד להבחין בין טוב לרע, אולם מעל לכל לב שיעול לאפשר לעצמו להירפא ולהשתנות על ידי החסד שלו והרחמים שאינן פחד מהאל, אלא תמיד לרוץ אליו.
בתוך הווידוי יש תמיד את האל עם זרועות פתוחות כשהוא לא יכול לחכות לחבק אותנו שוב.
שבח והלל לישוע המשיח
