הר נבו

הר נבו הוא המקום שממנו משה הרהר והתבונן על הארץ המובטחת, כשלא יכול היה להיכנס אליה. הר נבו ממוקם שמונה קילומטרים צפון-מערב ל-מדאבא, ובמערב מגיע למישור עם מספר פסגות, וגובל לכיוון צפון על ידי ואדי איון מוסא, "עמק המעיינות של משה" ומדרום על ידי ואדי אפריט. הנקודה הגבוהה ביותר משמאל לכביש, היכן שמספר אבני קבורה עתיקים [דולמנים] הוא הר נבו עצמו, ג'בל אנ-נבא בערבית (802 מטר גובהו). הר פיסגה, שאודותיו מדבר המקרא (ראס סיאגבא) נמשך לעבר המערב, אולם גבוה פחות (710 מטר). לעבר הדרום, המדרון של חירבת אל-מוקיאט, היה בעבר המיקום של העיר נבו.


בברית החדשה, הר פיסגה מוזכר בשני הקשרים שונים. במקרה הראשון, מלך מואב בלק מנסה לשכנע את בלעם לקלל את הישראלים בשלושה הזדמנויות שונות, אולם בכל פעם הוא משיג אפקט מנוגד לחלוטין. הניסיון השני  כולל את פסגה כתפאורה: 
"ויאמר  בלק אל בלעם, מה עשית לי: לקב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך. ויען, ויאמר: הלא, את ישים יהוה בפי – אותו אשמור , לדבר. ויאמר אליו בלק, לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם – אפס קצהו תראה וכולו לא תתראה וקבנו-לי, משם. ויקחהו שדה צפים, אל ראש הפסגה; ויבן שם שבעה מזבחות, ויעל פר ואיל במזבח. ויאמר, אל בלק, התיצב כה, על-עלתך; ואנוכי קארה כה. ויקרא יהוה אל-בלעם, וישם דבר בפיו; ויאמר שוב אל בלק, וכה תדבר. ויבא אליו, והינו ניצב על עלתו, ושרי מואב איתו; ויאמר לו בלק, מה-דבר יהוה. וישע משלו, ויאמר: קום בלק ושמע, האזינה עדי בנו צפר.לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם; ההוא אמר לא יעשה, ודבר לא יקימנה. הנה ברך, לקחתי; וברך, ולא אשיבנה. לא הביט און-ביעקב  ולא ראה עמל בישראל; יהוה עימו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם, לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל; כעת, יאמר ליעקב ולישראל מה-פעל, אל.
(בבמדבר כ"ג, 11-23)

שני המקומות שמהם ניסה בלק  לכפות על  בלעם להטיל  קללה על ישראל לא זוהו: "קרית כוסות" (במדבר כ"ב:39) ו"ראש הפעור" (במדבר כ"ג:28).  אולם מעניין לציין שפסגה מוגדת כ"שדה החקר", ההולם לצורה הטבעית המזדקרת המזכירה מרפסת. אולם פיסגה משחקת תפקיד חשוב יותר בהקשר השני שמוזכר בברית החדשה. משה למעשה אינו יכול להיכנס לארץ המובטחת; הוא יכול רק להרהר עליה משם.

"וידבר יהוה אל משה, בעצם היום הזה לאמר. עלה אל הר העברים הזה הר-נבו, אשר בארץ מואב, אשר על פני ירחו; וראה את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומת בהק אשר אתה עולה שמה, והאסף, אל עמיך. כאשר מת אהרון אחיך, בהר ההר ויאסף אל-עמיו. על אשר מעלתם בי, בתוך בני ישראל, במי מריבת קדש, מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד, תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ, אשר אני נותן לבני ישראל"
(דברים ל"ב: 48-52)

זמן של ביצוע הוראה האלוהית הזו, זהו הטקסט עצמו המספק הבהרה בהתייחס להר פסגה:
"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה, אשר על פני ירחו; ויראהו יהוה את כל הארץ את הגלעד עד-דן. ואת נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה; ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הכרא בקעת יריחו עיר התמרים עד צער. ויאמר יהוה אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה; הראתיך בעיני ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד יהוה, באץ מואב על פי יהוה ויקבור אותו בגני בארץ מואב מוך בית פעור; ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה."
(דברים ל"ד: 1-6)

נבו / פסגה, למרות שלא מוזכר באופן ישיר חוזר לסצנה בספר השני של המכבים. במכתב שנשלח ליהודים שחיו במצרים, תושבי ירושלים מזירים טקסט שאבד שבו נכתב שהנביא ירמיהו, לפני ההרס של המקדש של שלמה על ידי בבל, הסתיר באוהל מקודש, את ארון הברית ואת המזבח של הקטורת בהר תבור:

"וגם זאת נמצא כתוב, כי הגיד להם פי ה', לשאת אתם את אהל ועד ואת הארון. ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת ויסתום את פיה. ומקצת האנשים אשר הלכו אתו בקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום עד אשר יקבץ ה' את עמו ונתן להם רחמים. אז יגלה ה' את המקום, וכבוד ה' יפיע בענן כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה' לקדשו"
ספר המכבים השני, ב:4-8))


החפירות הארכיאולוגיות באתר של ראס סיאגבה חשפו, בנוסף לשישה קברים, לבנין קטן בצורת צלב הממוקם מעל ואשר נחשב להיות קדם-נוצרי: מעין סוג של  קפלה של קבר הכוללת שלושה צדדים עגולים ורצפת פסיפס מרהיבה. סינטרונון (או: מושב הכהן) נוסף לאפסה המרכזית במאה הרביעית לספירה, כמו גם פרוזדור. האחרון היה בצורת צלב משולב עם פסיפסים. בהתבסס על תובת, היה זה "ייסוד קיסרי, בזמנו של פרסביטרים אלסיו ו-תיאופיליוס". כתובת אחרת  מדברת על השיחזור שבוצע "בזמנו של כהן הדת המכובד ובעל הדבקות וראש המנזר אלסיו".

אזור טבילה ביזנטי מוקם בסמיכות לקפלה מצד שמאל , אשר עומקו היה מטר. פסיפס יפיפה עם סצנות פסטוראליות ושל ציד מתוארך לשנת 531 תודות לכתובת ארוכה הכתובה מעליו ומתחתיו. בטקסט לא רק שמוזכרת סמכות כגון "הבישוף
אליה", אלא גם אמן הפסיפס "סוליאוס" (שאול) ו"קאיומוס ו-אליה ומשפחותיהם" ששמו מבטחם באל.

במאה השישית, הקפלה המקורית שונתה לפרסביטריה של בזיליקה, שממנה פסיפסים מצידי המושבים נשמרו היטב, בשעה שמעט נותר מהפסיפס שעיטר את האזור המרכזי. העמודים הינם מקוריים, כשארבעת הפינות מתפתחות לצורה הדומה לגבעולים של פרח המימוזה. אגן הטבילה הישן שהיה קיים מצד שמאל נעלם, דבר המביא את הרצפה להיות בגובה של הבזיליקה וכולל דמויות פסיפס גיאומטריות. 

בשנת 597, אגן טבילה חדש נבנה מדרום (מצד ימין) של הבזיליקה, או מעל לקפלת הקברים. בתחילת המאה השביעית הקפלה של ה-תיאותוקוס, או אם האלוהים, נוספה בצד במערבי. לכן, בהתחשב בתוספות הללו, מדובר בסדר גודל של 30 על 37 מטרים. דבר מה קצת לא רגיל בקפלה של מרים והוא הפסיפס, שנהרס על ידי האיקונוקלסטים היה ממוקם לפני האפסה, ואשר הוזמן על ידי הבישוף ליאומנציו (603-608): באופן ברור מתייחס לטקסט מתוך ספר המכבים השני שצוטט לעיל, ומראה – בין שני איילות, שני סלים של פרחים ושני שוורים – דמוי מקובל של המקדש בירושלים, או אולי מערה הדומה לבית שנמצא על ידי ירמיהו ב-נבו. אנו מזהים את הנחאש העולה מהמזבח של הקרבת קורבנות והשולחן עבור העולה של פת לחם בתוך המשכן. הכיתוב ביוונית הוא מתהילים 51 פס' 21: "אז תחפוץ זבחי-צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים". הציטוט מפסוק זה הגיוני באם זוכרים כי על המזבח הישן של הקפלה הקרבן של הברית החדשה נחוג, דבר שהביא את האנשים מתקופה זו להרהר. בשלושת הצדדים – למעט הצד הקדמי לצד מזרח של הקפלה המקורית – הכנסייה היתה מוקפת על ידי בניינים של מנזרים שהיו גדולים למדי בגודלם (78 על82  מטר).

ניתן לזהות כנסייה זו עם "יד הזכרון למשה" שאגריה רצתה לבקר בה בהר נבו לאחר עיקוף מתיש מירושלים. עולת הרגל אגריה מדווחת על קיומה של "כנסייה שאינה גדולה מדי בפסגה של הר נבו" שהוקמה לזכרו של הקבר של משה. אולם היא אינה מבצעת עבודה טובה למדי בהסבר של הבניין: העובדה שלפי המקרא לא ידוע היכן קברו של משה (דברים ל"ד:6).

אולם די מובן כי גורם מרתיע זה אינו מספיק. טקסט יהודי אפוקליפטי, העלייה השמיימה של משה, נאבק למלא את החלל. הנושא מגיע לברית החדשה באגרת של יהודה (לא יהודה איש קריות), אשר אפילו מתאר את הקרב שהתקיים על ידי המלאך מיכאל על מנת לשמור את המנהיג הגדול של הישראלים: "אך מיכאל, שר המלאכים, כאשר רב עם השטן והתווכח על גוית משה לא העז לחרוץ משפט גידוף, כי אם אמר "יגער יהוה בך" (אגרת יהודה, פס' 9).

לפי הביוגרפיה של פייטרו איבריקו, שהנגיע  לכאן בסביבות שנת 430, אתר הקבורה שבהר נבו נמצא תודות לרועה, שהיה לו חזיון, הגיע למערה מבושמת ומוארת: שם שכב משה כמו איש זקן ומכובד עם פנים מאירות, על מיטה נוצצת עם חסד וכבוד.

לאחר מכן, כאשר המקומיים בנו את הכנסייה, הנביא ומעניק החוק  הראה לכל את "טובו ואת כוחו באמצעות אותות, ניסים וריפוי שהתרחשו מאז ללא הפ-סקה". כך בתקופה הנוצרית המקום הפך למקום יעד מועדף לעולי רגל עולה הרגל הגרמני תיאתמר טיפס לשם שוב בשנת 1217.

בשנת 1932, הפרנציסקאנים הצליחו לרכוש את הפסגה של ראס סיאגה ולאחר מכן בשנת 1935, הם גם רכשו את חרבת אל-מוקיאיט. מכיוון שלא היה מידע ספציפי על הר נבו ופסגה, הקוסטודיה של  ארץ הקודש החליטה רק לרכוש את שני המקומות.  המעבר הבלתי יאומן של אדמות הדואים לידי זרים התאפשר אך ורק תודות לאח הפרנציסקאני גרולמו מיהאק, פרנציסקאני קרואטי שהיה ביריחו וזכה בסימפטיה מצד האמיר – שלאחר מכן הפך למלך – עבדאללה הראשון,  תודות לשמחת המדבקת ולתוצרים של גינתו (נאמר גם שהוא פעם היה מופקד על המעקב של ההרמון!). ארכיאולוגים  פרנציסקאנים – סילבסטר סאלר ו-בלארמינו בגאטי, מהמכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, הובילו את החפירות הראשונות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן המחקר המשיך עם האח הפרציסקאני מיקלה פיצירילו בין השנים 1976-2008, שנת מותו.

 

תצפית הנוף מהר פסגה  מגלה את הארץ המובטחת, כפי שהיה עם משה: מים המלח דרך הרודיון, בית לחם וירושלים (46 ק"מ ממעוף הציפור) לפסגה של הלאלסנדריון ויריחו. בלילה ניתן לראות את האורות של הערים נוצצים. האתר, יחד עם
הבזיליקה החדשה והשרידים של המנזר הביזנטי הגדול, הינם תחת הטיפול של הקוסטודיה של ארץ הקודש.

לאחר הכניסה לאתר זה, לוחות הנצחה גדולים (6 מטר) מזכירים את ביקרו של יוחנן פאולוס השני לארץ הקודש בשנת 2000. מקדימה, ניתן לקרוא בלטינית: "ל ואב אחד לכל, הוא אשר מעל כל, פועל בכל ובתוך הכל" (אל האפסים ג:6). בצד הצפוני, מצד ימין, מתוארים נביאים מהתנ"ך, אשר "ראו" סצנות מהעתיד (האגרת הראשונה של פיטר א:10-12). בגב, "האל הוא אהבה" כתוב בערבית, ואשא הינה "הזמנה  של מלכות השמים ומסר של הנביאים" לבסוף, בצד הדרומי, מצד שמאל, אנו קוראים שוב (הפעם ביוונית): "אלוהים הוא אהבה" (אגרת הראשונה של יוחנן ד:8). הסמל של הקוסטודיה של ארץ הקודש ניתן לראותו למעלה.

המוזיאון הקטן כולל מספר פריטים מינורים, בייחוד קרמיקות, המוצגות, בנוסף למספר מודלים ודגמים ושני אבני מייל של דרך רומית שהיו בין חשבון ל-ליביאס (כיום תל אר-ראמא, ליד מקום הטבילה בירדן) עוקף את הר נבו צפונה.
בטור המרכזי, בקבוצה של שלוש,העשוי משיש יקר בצבעים של שחור ולבן  שמקורם ממחצבה קיסרית, שסביר להניח שהם מתנה מקיסר (קונסטנטינוס) לקהילה הנוצרית המקומית.
בבזיליקה מהתקופה הביזנטית, נמצאו פסיפסים בשלושה שכבות, ולעיתים אף ארבעה שכבות, המכסים סך כל שטח של 700מטר מרובע. הם נשמרו והופרדו וכמעט כולם כיום מוצגים בתוך הבזיליקה החדשה.

הבזיליקה החדשה
בתחילת שנת 1963, החלו לשקם מחדש את הבזיליקה, כשבתחילה לצורך הגנה פשוטה בבור השרידים של יד הזכרון המוקדשים למשה ומאוחר יותר (החל מ-2008) כך שישרת בו זמנית גם כמקום קדוש, מוזיאון ומקום מפלט לעתיקות.
העבודות שהושלמו בשנת 2016 הואטו  ראשית על ידי מותו של הארכיאולוג והמנהל של האתר האח מיקלה פיצירילו ולאחר מכן על ידי פיתוח של טכניקות שימור חדשות או למעשה גילוי מחדש  של טכניקות עתיקות של פסיפס. למעשה הוכח כי שיטות תיקון של הדבקה עם בטון שהיה נפוץ בשנות ה-60 וה-70 לטווח ארוך יזיקו ליצירה,  בשעה ששיטת טיוח בסיד לוקחת יותר זמן אולם ארוכת טווח יותר.


הכנסייה החדשה הינה רחבה יותר מקודמתה הביזנטית, וכוללת חדרים נוספים וקפלות צדדיות. אולם, הפרסבטרי הלא רגיל עם שלושת חלקי הכנסייה, בצורה של תלתן הולמת למקורית. בשכבת האבן הנמוכה יותר (המקורית) אנו מציינים כי אלמנטים ארכיטקטוניים נעשו עם חומרים ממוחזרים מבנין קודם; למשל, בסיס של עמוד שכיום נמצא בהיפוך. לרוע המזל, אנו יודעים כמעט כלום על  המבנה המקורי, בייחוד מכיוון שממצאים מתקפה זו מאד נדירים. היה יכול להיות זה מבנה פגני, או יד זכרון יהודי או שומרוני לכבודו של משה. למעשה, שרידים של כיתוב שומרוני נמצא, אולם זה כמעט
בלתי נתפס: הממצאים הללו נשמרים כיום במוזיאון של המכון הפרנציסקאני לחקר המקרא שבירושלים.
החלונות של האפסה, המתוארכים לגרסה הראשונה של "תחליף" של הכנסייה, מראה את משה ואת אהרן מצד שמאל עם
מים העולים מהסלע (שמות 17:1-6); במרכז, משה מתווך בעבור העם, נתמך על ידי אהרון ו-ר\קור (שמות 7:8-13); מצד ימין מותו של משה כאן בהר נבו.

במהלך העבודות, תגלית חשובה נמצאה והיא של קבר שמעום לא נעשה בו שימוש (משום שהוא רדוד מדי ואין בו סימני קבורה) ונתגלה במקרה במרכז הכנסייה. בעבור קבר זה, אלאבסטר ישן יותר (הרודיאני) של מונומנט נעשה בו שימוש מחדש. מומחים כמעט בטוחים לגמרי שהניחו את ידם על קברו של משה המתואר על ידי עולת הרגל אגריה:
,בכנסייה זו, היכן שממוקמת הבמה, הבחנתי באזור מוגבה יותר במקצת בגודל של קבר. שאלתי את הנשים הקדושים הללו אודות דבר זה, והם ענו – "כאן משהה הקדוש הופקד לידי המלאכים. מאז, כפי שכתוב [דברים ל"ד: 6], אף אחד לא יודע היכן קברו, ולכן היו אלה בודאי המלאכים".

הארגון מחדש של הפסיפסים, הקריטריון שלפיו עבדו: מריבוי שכבות הפסיפס, זה שנשמר הכי טוב או מקושט באופן עשיר הועבר למקומו המקורי. השאר של הפסיפסים נתלו על הקירות קרוב ככל האפשר, ולכן כמעט כל היצירות, השייכים לשלבים שונים של ההיסטוריה של הבנייה, מצאו מקום בבזיליקה החדשה.

פיסול מודרני

הפיסול המודרני הנראה  בריבוע לפני הכנסייה שנבנתה בין השנים 1983-84 על ידי האיטלקי מפירנצה ג'יאן פאולו פנטוני: מלאך הנחושת עולה מעל משה במדבר וקשור למוט בצורת צלב. האמן מקשר את ההיסטוריה של התנ"ך יחד עם ההיסטוריה של הכריסטולוגיה, כפי שעשה כותר ספר ההתגלות יוחנן. במציאות, לא ברור היכן נחשי הנחושת הועלו במהלך יציאת מצרים, ואף לא הקרבה להר אור בסיוע לפתור את החידה.

ויסעו מהר ההר, דרך ים סוף, לסבוב את ארץ רדום; ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשמה, למה העליתנו ממצרים למות במדבר. כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה, בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם, את הנחשים השרפים, וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כי דברנו ביהוה ובך  התפלל את יהוה יסר מעלינו את הנחש; ויתפלל מה, בעד העם. ויאמר יהוה אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כך הנשוך וראה אותו וחי" 
(במדבר כ"א: 4-9)

"וכמו שהגביה משה את הנחש במדבר, כך צריך שיורם בן האדם למען יחיו חיי עולם לכל המאמין בו"
(ספר הבשורה לפי יוחנן ג:14-15)


העיר נבו מזוהה כיום עם הפסגה של חרבת אל-מוקיאט, שבערבית משמעה "חורבות של החניה", וממוקם כשני ק"מ מ-ראס סיאגה. הקברים בקצה הגבעה מתוארכים למילניום השני לפני הספירה. במקרא, נבו מאוכלסת על יד מגדלי בקר (במדבר ל"ב: 1-4; 37-38) ונכללת  ברשימה בקרב ערים שמיועדות לשבט ראובן. מבנים מהתקופה ההרודיאנית זוהו. בתקופתו של הבישוף אוסוביו (תחילת המאה הרביעית), נבו היתה כפר נטוש,  שחזר לחיים רק במאה החמישית. נראה שאפילו השגשוג שב לשם במאה השישית. בשנים שלאחר מלחמת העלם השניה, נמצאו ארבעה כנסיות במקום זה.
אחד הינו הקדושים לוט ו-פרוקפיוס, שעבור ההגנה שלהם מבנה עשוי אבן על ההריסות נבנה. המלומד (פרופסור) פרוקפיוס מבית שאן (סקיטופוליס) ידוע כי – לפי אוסוביוס –נערף בקיסריה בשנת 303: הוא היה הקרבן הראשון של הרדיפות מצד דיוקלטיאן. הפסיפס של הכנסייה הקטנה (כ-16 על 8.5 מטר), שנשמרה היטב והיא חיה ביותר בארץ הקודש, נמצאה בתחילת 1913 במהלך שיפוץ הבית. ב-20 מדליונים המתוכננים כמו קנוקנות, חיי הכפר מתארים לפרטי פרטים" ציד, גידול כבשים וגידול גפנים. החלק הפנימי ביותר (לכיוון מערב) של הפסיפס המראה  עצי פרי, ארנבות וצבאים, אולם גם מזבח של החורבן של ירושלים עם שני פרים ומזמור 51 תהילים (פס' 21) "אז יעלו על מזבחיך פרים", כפי שישנו בקפלה שלאם האלוהים שבהר נבו. בשנת 195, בפסגת הגבעה, כנסייה קטנה של ג'ורג' הקדוש שהתגלתה עם שלושה חלקי ישיבה (12 על 12.5 מטר). הכנסייה בנויה בתקופת הבישופות של אליה בשנת 536, וכללה קומפלקס נזירי והיה בה מקווה מים תחתי. הפסיפס שברצפה נשמר היטב.
בכיוון מזרח, במדרונות של ואדי אפריט (מהכנסייה של האתר הארכיאולוגי, מתבוננים למטה משמאל), מה שנקראה הכנסייה של עמוס ו-קסיסאוס נמצאה. לא ידוע למי היא מוקדשת; השם הוא של המייסדים, מצביע על כך שמקומות הישיבה של המקהלה נעשה בהם שימוש בבית ערבי פרטי. בוודאי שזו הכנסייה העתיקה ביותר באזור. בכיוון צפון עמד מבנה נוסף הקושר למבנה הנ"ל שכלל שני רצפות פסיפס מרשימות. הנושאים שוב כוללים ציד, פסטורליה וחיי כפר. כיום הדמות הנשית המסמלת את כדור הארץ אינה ניתן לראות, אולם הכיתוב ברור, בין הטווסים, תרנגולות וארבעה עמודים  מסיביים: "עבור התשועה ועל ידי התרומה של עבדיך סרג'יו, סטפנו ו-רוקופיו, פורפיריה, רומא ו-מרי והנזיר ג'ולאין." הפסיפס הינו יצירה של אותו אמן אשר עבד בכנסיית הקדושים לוט ו-פרוקופיוס. הפסיפס הנסתר, שנתגלה בשנת 1985 שייך לקפלה קטנה, שנוסדה כמעט מאה שנה לפני כן (במחצית השנייה של המאה החמישית) על ידי השמש [דיאקון] קאיומוס", בתקופתו של "הבישוף פידו". הפסיפס (אחד העתיקים ביותר) מדגים את המיומנות של מבצעיו.
במדרונות של הגבעה, בכיוון המנוגד לואדי אפריט, מנזר קטן הכולל קפלה (9 על 12 מטר) ושלושה חדרים סמוכים שוחררו מהאדמה. בעבר האוכלוסייה הערבית המקומית היתה מודעת לחורבות אלו, שקראו להם אל–כניסה, "הכנסייה". מרצפת הפסיפס של הקפלה רק החלק הקדמי של המזבח שרד ונשאר: מתאר ואזה המכילה יין עם שני ענפים בצבעים שונים.


המנזר של אם האלוהים

אין באפשרותנו לשוח את המנזר של אם האלוהים, הממוקם מצד דרום של הר נבו, מזרחה מהמעיין המכונה עין אל-כניסה (" המעיין של הכנסייה")על ידי הבדואים. אתר זה זוהה על ידי האח סאלר ו-באגאטי משנות ה-30, למרות ששתי החפירות שבוצעו היו בשנות ה-90. הן החצר – המכסה את מקור המים – והן הכנסייה היו מקושטות עם פסיפסים: במזבח, בצורת צדפה; בספסלי הישיבה, שוב מדליונים המוקפים על ידי קנוקנות, עם פרחים, פירות וחיות, מאוחר יותר נפגעו על ידי האיקונוקלסטים. אולם הממצא  החשוב ביותר הינו ייצוג על ידי כיתוב למטה ולמעלה משטיח הפסיפס המקורי, המאפשר לשני שלבים היסטוריים להיות מזוהים.
במאות הנוצריות הראשונות, הרבה נזירים חיו כאן, מחיים את הפרדוקס שמשה יכול היה לראות את הארץ המובטחת מרחוק ללא יכולת להיכנס אליה. נוכחות נוצרית זו נותרה חשובה ומשמעותית כל עוד האזור נותר תחת שליטה ביזנטית, שימר את עצמו עד העת שבה המטות של החליפות מדמשק הועברו לבגדד

http://www.montenebo.org


מידע ומידע על לוח זמנים
שעות פתיחה
08:00-18:00

כרטיסים
עבור לא מקומיים 2 דינר ירדני
מקומיים רבע דינר ירדני
הכרטיסים מטרתם לתרום ולממן הוצאות עבור המועסקים, שירותים ותחזוקת האתר.
 
הזמנות וזמני סעודת האדון ותפילות

08:00-15:30
טלפון 
 Tel: 962.5. 325.29.38

יצירת קשר
nebo@custodia.org
ירדן
פיסליה – תד 217196 מדאבא