בהתאם למסורת עתיקה, שנה אחר שנה ושוב השנה, הבזיליקה של חנה הקדושה פתחה את שעריה על מנת לאפשר לעולי רגל שהגיעו לרגל יום החג זה על מנת לבקר ולקחת חלק בסעודת האדון שנחוגה לכבודה הולדתה של מרים הבתולה המבורכת, במקום זה, לפי הפרוטו-אוונגליון של יעקב, היה מקום מגוריהם של חנה [אנה] ויוחנן [יואכים].
נקרא גם "ספר הבשורה של הינקות", ספר הבשורה האפוקליפטי מספר את השנים הראשונות של חייה של מרים והמקום שבו היה בית הוריה, "לא רחוק מהמקדש". במהלך הדרשה שלו, האח הפרנציסקאני סטפן מילוסוביץ, האחראי על המורשת התרבותית של הקוסטודיה של ארץ הקודש, דיבר אודות האפיזודה שבה יוחנן סולק מהמקדש משום שלא היה לו קרבן ולאחר שליבו נשבר החליט לנטוש לטוב הטבע עד שהאל התגלה אליו, בשעה שחנה, שהיתה עקרה והתפללה לאל באינטנסיביות שהוא יברך אותה. האל התרגש מספור זה של רוך עד שביקש ממלאך ללכת למדבר ולקרוא ליוחנן ולהבטיח לו שייולד לו ילד, שהוא תולדה של התעברות לאל.
החל מהמאה ה-5, עולי רגל מבקרים באופן תדיר באתר זה המזוהה כמקום שבו היתה ממוקמת הבריכה של בית צידא, כמו גם הכנסייה שהוקדשה ל"מרים, היכן שנולדה" הכנסייה נבנתה ב-1192, לאחר שירושלים נכבשה על ידי סלאח א-דין וכיבושיו, הבניין היה בשימוש כבית ספר אסלאמי ולא היה נגיש לנוצרים. רק במאה ה-15 הפרנציסקאנים השיגו צו מלכותי המאשר להם לערוך עליה לרגל לקריפטה פעמיים בשנה – ב-8 בדצמבר וב-8 בספטמבר. עקב העדר הגישה של המקום לנוצרים, האחים הפרנציסקאנים הורשו לרדת עם חבל מהחלון ועדיין חבל זה נראה לעין מבחוץ.
לאחר מלחמת קרים, ב-1856, הבניין וההמשך שלו נתרמו לצרפת על ידי הסולטן עבדול מג'יד ושיקום הבזיליקה הופקד רשמית לידיהם של מכון של המיסיונרים באפריקה [האבות הלבנים] בשנת 1878. מערכת היחסים שבין צרפת והבזיליקה ובין צרפת וארץ הקודש מודגש על ידי נוכחות הקונסול הצרפתי, פייר קושרד, באירועים ליטורגיים אלה ואחרים הקשורים לפרוטוקול ספציפי.
האפיזודות ההיסטוריות מאשרות עוד יותר [לפרנציסקאנים] לגבי השאיפה להדגיש את הטקסיות שהנחוגה כאן היום, במקום שבו הם התרחשו. הם אות סבלני של זכרון שפירותיו נמצאים בנוכחות בהווה, אולם גם בהיסטוריה של הישועה ובכתבים של אבות הכנסייה. דבר זה אושש על ידי האח הפרנציסקאני סטפן, כשהוא אישש שאבות הכנסייה אמרו כי "מרים לכנסייה היא כמו השחר לרקיע, ושמרים מקדימה את השמש. מרים הופכת למקור של הישועה לא רק בזמנה אלא בייחוד בזמננו" יום זה הוא ההתחלה וההקדשה וכולנו מוזמנים לברך"
ג'ובאני מלספינה
