בית עניה – מרתא הקדושה
בית עניה, ה-29 ביולי 2012
בזמנו של ישוע כפי שכיום. בית עניה או אל-עזריה (המחוז של לזרוס) כפי שמכונה ע"י הערבים, היתה כפא קטן בסמוך לירושלים בצידו של הר הזיתים, בדרך היורדת לעבר יריחו. מקום שקט, כמעט ללא שינוי, כפר הנושק ונוגע במדבר כמו כפרים רבים שעדיין קיימים בחלק זה של הרשות הפלסטינאית.
אולם כאן, במקום שלא נראה מושך במיוחד, נמצא אוצר גדול שממנו נהנה ישוע עצמו, זיכרון שנמשך מאז והגיע עד אלינו. כאן, למעשה, היה ביתה של מרתא, מרים ולזרוס, "בית הידידות", כפי שכונה הבוקר ע"י האח הפרנציסקאני מרצלו ציניאלי בדרשה שלו במהלך סעודת האדון [מיסה] הטקסית שנערכה בכנסייה הפרנציסקאנית שנבנתה ע"י הארכיטקט האיטלקי אנטוניו ברלוצי. הקרדינל ג'ובאני קופה, שגריר הוותיקן בדימוס ברפובליקה הצ'כית השתתף ככהן דת מסייע, וכיבד את הנוכחים עקב כך.
סעודת אדון אחרת, שנזכרה לא פחות טוב, נערכה מוקדם בבוקר ע"י האח הפרנציסקאני סילביו דה לה פואנטה בשעה שש וחצי בקברו של לזרוס, כ-50 מטרים מהכנסייה.
בסיום של האירוע, לאחר רגעים פשוטים של אחווה, התהלוכה המסורתית התקיימה, עם קריאות טקסטים מספר הבשורה, שירים ותפילה, שנעה החל מקדמת קברו של לזרוס ועברה בהר הזיתים. עם עצירה ב-אדיקול של עליית השמיימה של ישוע האדון ובכנסייה של "אבינו שבשמיים" (פאטר נוסטר, בלטינית).
יום החג הזה קרוב ללב הקהילה הפרנציסקאנית במיוחד משום שהיו אלו הפרנציסקאנים עצמם שהכירו ויזמו את יום החג של מרתא הקדושה בשנת 1262, שמונה ימים בדיוק לאחר יום החג של מרים המגדלית הקדושה, אשר זוהתה משך שנים רבות בטעות עם מרים מבית עניה. אחותם של מרתא ולזרוס. אולם יום חג זה יקר לליבם של הכל, אירוע המנציח את ההתנסות שכל אחד שואף אליה שבה האל מוכן להיות חלק מחיים ארציים יום יומיים, ההתנסות של ידידות וחברות.
בבית הצנוע והפשוט שבבית עניה, הרחק מהאירועים של ההמולה, "ישוע - עולה הרגל" אשר לא היה לו דבר ואשר לא היה לו מקום להניח את ראשו (מתי ח:20) התקבל בשמחה כחבר וידיד ומצא את טיפולה של מרתא ואת תשומת הלב של השקט של מרים. שחיפשו את האמת, חשו שישוע שבו נגעו הוא "סוף דבר", הסף האינטימי של מונולוג שכל אדם מאופיין בו עם האל.
בהקשר זה, הנטייה של מרתא לחיים אקטיביים ושל מרים – לחיי הרהור, הינם סותרים רק למראית עין. במציאות, שתי הגישות הללו משלימות זו את זו והינן מהוות הרמוניה למודל אחד יחיד, כפי ש-ז'ק מרטיאין ציין, בדרך לעבר שלמות של האהבה "פעולה הינה השפע של ההרהור". פרנסיס הקדוש בעצמו רצה שהאחים הפרנציסקאנים עצמם ילמדו לשלב את חיי הפעולה וחיי ההרהור, יפתרו את בעיית הקוטביות כמו בבית שבבית עניה, באמצעות חינוך לחיים מפוכחים. הידידות של מרתא, מרים ולזרוס עם ישוע, למעשה, הינה חיונית ומהותית ולא רק משום שמתייחסת להיבט הלא טבעי המובן מאיליו, אלא משום שמושך את המהות של המשתתפים בה, הופכים רוחניות לא צפויה למשאבים של חום, למשאבים זמינים. האדם התר אחר המהות החיונית אינו יכול להקדיש את עצמו להתפכחות משום שחיוני להיות עירום מכל דרישה של חוסר תועלת; זהו ההלם הנשוי, החותם של קשר אינטימי והדדי הנקשר ישירות עם מערכת יחסים של האדם עם האל.
"ישוע אהב את מרתא ואת אחותה ואת לזרוס" (יוחנן, י"א:5). זוהי אהבת האל ה"מטורפת" לכל הברואים, אהבה שהינה כל מושלמת שיכולה להיות בו זמנית "אישית" וגם "אוניברסאלית", ידידות שהינה כה טהורה שהופכת לנטולת תשוקה. ישוע התנסה במשפחה שבבית עניה "באהבה גדולה" אשר בוטחת בעולם ומגינה מפני האבסורדיות והבדידות ומעניקה תקווה מוחלטת למותו של לזרוס, ונחמה תמידית לאחיותיו שבכו על קברו.
זהו מאורע שהנו כה אנושי וכה נשגב המתרחש בבית מרוחק בבית עניה. כה נכונות מילותיו של ארצ'יבל קרונין הכותב בספרו "מפתחות מלכות השמיים" -"אל תחשוב כי גן העדן הינו בשמיים; הוא בכפות ידיך, בכל מקום ".
ביום חמישי, ה-29 ביולי, הכנסייה של ירושלים חגגה את יום החג המוקדש למרתא, מרים ולזרוס, והקוסטודיה ערכה מסע עליה לרגל למקום הקדוש לפרנציסקאנים בבית עניה, בסמוך לקבר של לזרוס.
השעה המוקדמת באמצע הקיץ לא הביאה חסד למשתתפים מבחינת מספרם, אלמלא קבוצה גדולה של כ-40 כהני דת מאמריקה הלטינית ששהו בנוטרה דאם על מנת ללמוד ואשר חברו לתריסר אחים פרנציסקאנים, מעט אנשי קהילה מירושלים ומסםר אחים ואחיות.
בהגיעם מוקדם, עולי הרגל הראשונים יכלו לבקר אתרים בהנחיית האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד. במרכז קבוצת עולי הרגל במה שמכונה קפלת הצליין, האח ארטמיו ערך את סעודת האדון.
בדרשה שלו הוא הדגיש כי בבית הידידות ליבו של ישוע הובן. זהו טבעה של הידידות עם מרתא ומרים שבאמצעותה נוכל לאסוף את היופי של החופש שאפיין את המפגש של ישוע עם הנשים למרות ההרגלים והמנהגים שהיו בתקופתו. זהו גם הזמן לזכור חבר, האח איגנציו פאנה, פרנציסקאני, שעלה השמיימה לחיק האל אתמול, לאחר שהקדיש עבודה ולימודים בשירות הקוסטודיה ובשנים האחרונות סבל רבות.
לאחר סעודת האדון נערך ביקור ותפילה בקברו של לזרוס. במקום זה, שהינו מוסלמי כיום ובצילו של המסגד בדומה לעליה השמיימה וחדר הסעודה האחרונה, ניתן לחגוג רק פעם בשנה את סעודת האדון, כמו זו שנערכה בשעה שש בבוקר, ודבר זה חשוב מאד לפרנציסקאנים.
תקווה הינה כי שיפוץ של דרך זו, שעמוסה בחנויות של מזכרות, תביא ליותר עולי רגל, כפי שהרשויות המקומיות מצפות ומקוות.
אף על פי כן, כפי שהאח הפרנציסקאני מיכאל שרקווה מהאחווה הפרנציסקאנית של בית עניה אמר, המצב של הסגר שבמסגרתו המקום הקדוש הזה מופרד מירושלים ע"י חומת ההפרדה, מחסום צבאי ישראלי, מונע מעולי רגל רבים מלעצור כאן בדרכם ליריחו.
למעשה, על עולי הרגל לעשות מרחק גדול על מנת להגיע לבית עניה, אשר נמצאת במרומי הר הזיתים, בסמיכות רבה לירושלים. כיום, עולי הרגל מגיעים רק באוטובוסים בשעה שעד שנות ה-60, האחים הפרנציסקאנים ועולי הרגל יכלו להגיע רגלית לשם מירושלים.
שתי עצירות, האחת בעליה השמיימה והשניה ב"אבינו שבשמיים" [פאטר נוסטר] אפשרו תהלכוה חדשה ואת קריאת המקראות ועשו כן בעקבותיו של ישוע שהלך בהר הזה.
האירוע הבא עבןר העליה לרגל של הקוסודיה, כפי שנקבע בליטורגיה, הינו ב-6 באוגוסט להר תבור על מנת להנציח אתההשתנות של ישוע. לאחר מכן, ב-15 באוגוסט, היעד יהיה עליה לרגל לקברה של מרים הבתולה.
כל מי שרוצה ויכול לקחת חלק בכך מוזן בחום להצטרף לעליה לרגל של האחים הפרנציסקאנים.
בית עניה, ה-29 ביולי 2012
בזמנו של ישוע כפי שכיום. בית עניה או אל-עזריה (המחוז של לזרוס) כפי שמכונה ע"י הערבים, היתה כפא קטן בסמוך לירושלים בצידו של הר הזיתים, בדרך היורדת לעבר יריחו. מקום שקט, כמעט ללא שינוי, כפר הנושק ונוגע במדבר כמו כפרים רבים שעדיין קיימים בחלק זה של הרשות הפלסטינאית.
אולם כאן, במקום שלא נראה מושך במיוחד, נמצא אוצר גדול שממנו נהנה ישוע עצמו, זיכרון שנמשך מאז והגיע עד אלינו. כאן, למעשה, היה ביתה של מרתא, מרים ולזרוס, "בית הידידות", כפי שכונה הבוקר ע"י האח הפרנציסקאני מרצלו ציניאלי בדרשה שלו במהלך סעודת האדון [מיסה] הטקסית שנערכה בכנסייה הפרנציסקאנית שנבנתה ע"י הארכיטקט האיטלקי אנטוניו ברלוצי. הקרדינל ג'ובאני קופה, שגריר הוותיקן בדימוס ברפובליקה הצ'כית השתתף ככהן דת מסייע, וכיבד את הנוכחים עקב כך.
סעודת אדון אחרת, שנזכרה לא פחות טוב, נערכה מוקדם בבוקר ע"י האח הפרנציסקאני סילביו דה לה פואנטה בשעה שש וחצי בקברו של לזרוס, כ-50 מטרים מהכנסייה.
בסיום של האירוע, לאחר רגעים פשוטים של אחווה, התהלוכה המסורתית התקיימה, עם קריאות טקסטים מספר הבשורה, שירים ותפילה, שנעה החל מקדמת קברו של לזרוס ועברה בהר הזיתים. עם עצירה ב-אדיקול של עליית השמיימה של ישוע האדון ובכנסייה של "אבינו שבשמיים" (פאטר נוסטר, בלטינית).
יום החג הזה קרוב ללב הקהילה הפרנציסקאנית במיוחד משום שהיו אלו הפרנציסקאנים עצמם שהכירו ויזמו את יום החג של מרתא הקדושה בשנת 1262, שמונה ימים בדיוק לאחר יום החג של מרים המגדלית הקדושה, אשר זוהתה משך שנים רבות בטעות עם מרים מבית עניה. אחותם של מרתא ולזרוס. אולם יום חג זה יקר לליבם של הכל, אירוע המנציח את ההתנסות שכל אחד שואף אליה שבה האל מוכן להיות חלק מחיים ארציים יום יומיים, ההתנסות של ידידות וחברות.
בבית הצנוע והפשוט שבבית עניה, הרחק מהאירועים של ההמולה, "ישוע - עולה הרגל" אשר לא היה לו דבר ואשר לא היה לו מקום להניח את ראשו (מתי ח:20) התקבל בשמחה כחבר וידיד ומצא את טיפולה של מרתא ואת תשומת הלב של השקט של מרים. שחיפשו את האמת, חשו שישוע שבו נגעו הוא "סוף דבר", הסף האינטימי של מונולוג שכל אדם מאופיין בו עם האל.
בהקשר זה, הנטייה של מרתא לחיים אקטיביים ושל מרים – לחיי הרהור, הינם סותרים רק למראית עין. במציאות, שתי הגישות הללו משלימות זו את זו והינן מהוות הרמוניה למודל אחד יחיד, כפי ש-ז'ק מרטיאין ציין, בדרך לעבר שלמות של האהבה "פעולה הינה השפע של ההרהור". פרנסיס הקדוש בעצמו רצה שהאחים הפרנציסקאנים עצמם ילמדו לשלב את חיי הפעולה וחיי ההרהור, יפתרו את בעיית הקוטביות כמו בבית שבבית עניה, באמצעות חינוך לחיים מפוכחים. הידידות של מרתא, מרים ולזרוס עם ישוע, למעשה, הינה חיונית ומהותית ולא רק משום שמתייחסת להיבט הלא טבעי המובן מאיליו, אלא משום שמושך את המהות של המשתתפים בה, הופכים רוחניות לא צפויה למשאבים של חום, למשאבים זמינים. האדם התר אחר המהות החיונית אינו יכול להקדיש את עצמו להתפכחות משום שחיוני להיות עירום מכל דרישה של חוסר תועלת; זהו ההלם הנשוי, החותם של קשר אינטימי והדדי הנקשר ישירות עם מערכת יחסים של האדם עם האל.
"ישוע אהב את מרתא ואת אחותה ואת לזרוס" (יוחנן, י"א:5). זוהי אהבת האל ה"מטורפת" לכל הברואים, אהבה שהינה כל מושלמת שיכולה להיות בו זמנית "אישית" וגם "אוניברסאלית", ידידות שהינה כה טהורה שהופכת לנטולת תשוקה. ישוע התנסה במשפחה שבבית עניה "באהבה גדולה" אשר בוטחת בעולם ומגינה מפני האבסורדיות והבדידות ומעניקה תקווה מוחלטת למותו של לזרוס, ונחמה תמידית לאחיותיו שבכו על קברו.
זהו מאורע שהנו כה אנושי וכה נשגב המתרחש בבית מרוחק בבית עניה. כה נכונות מילותיו של ארצ'יבל קרונין הכותב בספרו "מפתחות מלכות השמיים" -"אל תחשוב כי גן העדן הינו בשמיים; הוא בכפות ידיך, בכל מקום ".
ביום חמישי, ה-29 ביולי, הכנסייה של ירושלים חגגה את יום החג המוקדש למרתא, מרים ולזרוס, והקוסטודיה ערכה מסע עליה לרגל למקום הקדוש לפרנציסקאנים בבית עניה, בסמוך לקבר של לזרוס.
השעה המוקדמת באמצע הקיץ לא הביאה חסד למשתתפים מבחינת מספרם, אלמלא קבוצה גדולה של כ-40 כהני דת מאמריקה הלטינית ששהו בנוטרה דאם על מנת ללמוד ואשר חברו לתריסר אחים פרנציסקאנים, מעט אנשי קהילה מירושלים ומסםר אחים ואחיות.
בהגיעם מוקדם, עולי הרגל הראשונים יכלו לבקר אתרים בהנחיית האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד. במרכז קבוצת עולי הרגל במה שמכונה קפלת הצליין, האח ארטמיו ערך את סעודת האדון.
בדרשה שלו הוא הדגיש כי בבית הידידות ליבו של ישוע הובן. זהו טבעה של הידידות עם מרתא ומרים שבאמצעותה נוכל לאסוף את היופי של החופש שאפיין את המפגש של ישוע עם הנשים למרות ההרגלים והמנהגים שהיו בתקופתו. זהו גם הזמן לזכור חבר, האח איגנציו פאנה, פרנציסקאני, שעלה השמיימה לחיק האל אתמול, לאחר שהקדיש עבודה ולימודים בשירות הקוסטודיה ובשנים האחרונות סבל רבות.
לאחר סעודת האדון נערך ביקור ותפילה בקברו של לזרוס. במקום זה, שהינו מוסלמי כיום ובצילו של המסגד בדומה לעליה השמיימה וחדר הסעודה האחרונה, ניתן לחגוג רק פעם בשנה את סעודת האדון, כמו זו שנערכה בשעה שש בבוקר, ודבר זה חשוב מאד לפרנציסקאנים.
תקווה הינה כי שיפוץ של דרך זו, שעמוסה בחנויות של מזכרות, תביא ליותר עולי רגל, כפי שהרשויות המקומיות מצפות ומקוות.
אף על פי כן, כפי שהאח הפרנציסקאני מיכאל שרקווה מהאחווה הפרנציסקאנית של בית עניה אמר, המצב של הסגר שבמסגרתו המקום הקדוש הזה מופרד מירושלים ע"י חומת ההפרדה, מחסום צבאי ישראלי, מונע מעולי רגל רבים מלעצור כאן בדרכם ליריחו.
למעשה, על עולי הרגל לעשות מרחק גדול על מנת להגיע לבית עניה, אשר נמצאת במרומי הר הזיתים, בסמיכות רבה לירושלים. כיום, עולי הרגל מגיעים רק באוטובוסים בשעה שעד שנות ה-60, האחים הפרנציסקאנים ועולי הרגל יכלו להגיע רגלית לשם מירושלים.
שתי עצירות, האחת בעליה השמיימה והשניה ב"אבינו שבשמיים" [פאטר נוסטר] אפשרו תהלכוה חדשה ואת קריאת המקראות ועשו כן בעקבותיו של ישוע שהלך בהר הזה.
האירוע הבא עבןר העליה לרגל של הקוסודיה, כפי שנקבע בליטורגיה, הינו ב-6 באוגוסט להר תבור על מנת להנציח אתההשתנות של ישוע. לאחר מכן, ב-15 באוגוסט, היעד יהיה עליה לרגל לקברה של מרים הבתולה.
כל מי שרוצה ויכול לקחת חלק בכך מוזן בחום להצטרף לעליה לרגל של האחים הפרנציסקאנים.