השנה שוב, חג ההשתנות של ישוע נחוג ביום חמישי ה-6 באוגוסט במקום הקדוש המנציח את האירוע, בפסגה של הר תבור.
האירוע המרכזי הזה, אשר מושך אליו נוצרים מקומיים ועולי רגל החל מהערב שלפני החג כשנהוג לשהות באוהל על ההר, נמנע עקב המגבלות של נגיף הקורונה, אשר אילץ את האחים הפרנציסקאנים להגביל את האירוע וההשתתפות בו לאחים הפרנציסקאנים של הקהילה שחיה בהר תבור ולפרנציסקאנים אחרים שהגיעו לרגל האירוע.
הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, ערך את ההוחדה [אוכריסטיה], אמר בדברי ההקדמה שלו והזכיר את האירועים שאירעו בבירות, "אנו רוצים להתפלל בייחוד עבור העם הלבנוני, עבור העיר בירות שספגה מכה קשה. אנו מבקשים את המתנה של חיי עולם עבור הנפטרים, החלמה עבור הפצועים, נחמה בלב ותקווה לעתיד טוב יותר ושלום לכולם."
לאחר קריאה מספר הבשורה, האח פאטון כיוון את הדרשה שלו על ההתגלות של האל שארעה במקום זה. ",ישנן תקופות בחיינו שבהם ישוע המשיח האדון מתגלה אלינו בייחוד בדרך אינטנסיבית", אמר הקוסטוד של ארץ הקודש. "ישנם תקופות שבהם הייתי מעז להגדיר כמאירים, זמנים כשהאל מתגלה ומגלה את עצמו אלינו בדרך ברורה יותר; ישנם זמנים שמותירים בלב וודאות אודות אישיותו של ישוע ומערכת היחסים שלנו עימו". ההשתנות המסופרת בספר הבשורה הינה אחת מהפעמים הללו שתמיד נושאת בלב את הזכרון. "אם אנו לא שומרים את התנסויות המאירות הללו בזכרון של ליבנו, האמונה שלנו בקלת תזדעזע בזמנים של ניסיון קשה, כאב וקשיים".
הקהילה של הפרנציסקאנים של הקוסטודיה השתקעה בהר תבור החל משנת 1631, תודות לרצון הטוב של האמיר הדרוזי פאחר אל-דין, אולם יש לנו עדויות אודות עליות לרגל שנתיות ב-6 באוגוסט כבר החל מ-1620, השנה שבה הפרנציסקאנים חזרו לחיות בנצרת.
ניתן למצוא מדרונות מהתקופה הכנענית, דבר אשר מאשש את הרעיון של מקום קדוש של האליל בעל שהיה על הר תבור. הסגידה של הבעל יובאה עד מהאי רודוס, היכן שהיה מקדש לזאוס אטאבריוס, אולם היכן שעמד "זאוס" עבור האלוהות של הכנענים, ושם העצם אטאבריוס מתייחס למקור שלו שבהר תבור, כשהשם היווני היה אטבריון. בתקופות של מלחמה הר תבור היה למקום מפלט עבור המקומיים של האזור כולו ההר היה מוקף באופן יעיל על ידי חומה כמו גם בתקופה של הקרב של העבריים נגד הכנענים, שוב פעם בתקופתו של יוספוס פלביוס במלחמה נגד הרומאים ולאחר מכן שוב בתקופת הצלבנים.
מעט דיווחים מתארים את העבר של ההר. מוקדם החל מעולה הרגל של פיאצנזה, בשנת 570, היו שם כבר שלושה בזיליקות, במקביל ל"שלושת האוהלים" המתוארים בספר הבשורה; מצד שני, תיעוד מתקופת שרל הגדול מתאר את הנוכחות של ארבעה כנסיות שבהם משרתים 18 נזירים. לאחר תבוסת הנוצרים בקרב חיטין, הר תבור ננטש. היה זה תודות לפרדייך השני משוודיה ולהסכם השלום שלו עם הסולטן אל-כמיל שאפשר את חזרתם של הנזירים להר עד שנת 1263, כשהכנסיות שוב נהרסו עד היסוד.
בסופו של האירוע, המשלחת של האחים הפרנציסקאנים הלכה בתערוכה לעבר הקפלה של ה-דדסנדיבוס, כשניצבים בכניסה – או ביציאה – של המקום הקדוש שבהר תבור. זהו מקום קדוש שלפי המסורת, ישוע סיפר לתלמידים וביקש מהם לא לספר לאף אחד מה הם ראו עד ש"בן האדם יקום מן המתים" (ספר הבשורה לפי מתי, 17:9). שם, הקוסטוד נתן לאחים הפרנציסקאנים מספר ענפים מאלון התבור, עץ ירוק עד הממוקם מאחורי הכנסייה, כסמל ומזכרת למקום ולאירוע.
