.news-hero{position:relative;display:flex;gap:2rem;z-index:2}@media (max-width:768px){.news-hero{flex-direction:column}}.news-hero .single-news-hero{display:flex;flex-direction:column;gap:0.5rem;width:50%}@media (max-width:768px){.news-hero .single-news-hero{width:100%}}.news-hero .single-news-hero img{width:100%;height:20rem;object-fit:cover}.news-hero .single-news-hero span{font-size:0.8rem;color:var(--oxy-grey);font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title h3{font-size:1.5rem;font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title:hover h3{color:var(--oxy-red)}.news-hero .single-news-hero a{color:var(--oxy-red)}
ביום חמישי ה-14 באוגוסט וב-15 באוגוסט ביום שישי, נחוג בירושלים יום החג הטקסי של העלייה השמיימה של מרים הבתולה המבורכת.
ליל השימורים התרחש ביום חמישי במערת הזית הסמוכה לבזיליקה של הייסורים (גת שמנים) ולאחר מכן המשיך בסעודת האדון הטקסית, ביום שיש בבוקר, שנערכה על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו.
בגן הסמוך לבזיליקה של גת שמנים, ערב החג כלל תהלוכה לתוך הבזיליקה. האירוע נערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, והשתתפו בו הרבה אנשי דת מקומיים (גברים ונשים) כמו כן גם אחים פרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש.
הנוכחות של אנשים ונשים מקודשים רבים היתה בלב של ההרהור של הקוסטוד, שאותו חלק בסופה של התפילה. מרגע ששהה בבזיליקה, האח אילפו פיזר עלי ורד, טבולים בבושם של מור, על הפסל המייצג את מרים הבתולה שנישא בתהלוכה. מחווה זו, כך הדגיש, מזכירה לו את הערך של ה"כן" היומי שלנו: התשובה לקריאה של האדון שכל כהן דת, נזירה או כל אדם מקודש מחדש יום אחרי יום.
אנו כולנו מוזמנים להציע את ה"כן" שלנו למרים ולבן היחיד [ישוע המשיח] כמו עלי הכותרת, כסימן קונקרטי של הרצון לשרת ושאנו רוצים לשמר ולהדליק מחדש בכל יום, בדומה לעלי הכותרת שפוזרו.

בדרשה שלו, האח אילפו הזמין אותנו להפנות את מבטנו לעבר השמיים, להרהר אודות מרים כסימן חי וקונקרטי של נוכחות האל בהיסטוריה. הליטורגיה, מזכירה מחדש את הדימוי של ארון הברית המתואר בספר ההתגלות, האישה "הלבושה עם המשמש" ומלאת חיים, מזכיר לנו שכיום ארון הברית הינה הכנסייה, קהילה אשר שומרת את ישוע המשיח בליבה ומעניקה אותו לעולם, אפילו כשעוברים מבחנים וקשיים. בדומה לעולה רגל שמתקדם למרות רוחות מנוגדות, אנשי האל ממשיכים במסע שלהם, בטוחים שהניצחון הסופי שייך לאדון.
ספר הבשורה מציג את מרים כאמא של ישוע המשיח וכמודל לאמונה, היא אשר מקבלת את דבר האל בבטחה ושרה את ה"מאניפיקאט", ההמנון של מי שיודע שהאל אינו שוכח ולו את הקטן ואף לא את העני. מסר, שכיום יותר מתמיד, הינו יקר ערך עבור הנוצרים של ארץ הקודש, שלרוב צץ ועולה במצבים של כאס ושל אי צדק, אלא קורא לשמור על תקווה חיה. התבוננות במרים משמעה הכרה וזיהוי שבהבטחה שלה לאל כבר מומשה והוגשמה ואותה אחדות גורל ושל שלום מוכנה עבור כולם. זוהי הזמנה שלא להיכנע לרשע, אלא להאמין כי בישוע המשיח הכל יסוכם, יירפא ויהיה לחדש.


לאחר מכן, תהלוכה מסורתית לקבר של הבתולה התקיימה, ביום היחידי בשנה שבה הפרנציסקאנים מורשים לבצע את העלייה לרגל הזו. בעבר, האחים הפרנציסקאנים היו בעלי הרשאה בלעדית לקבר, אולם בשנת 1757 הרשאה זו הוסרה. כיום המקום הקדוש נמצא באחריות של הקהילה של היוונים האורתודוכסים ושל הארמנים האורתודוכסים, ויחד עם בית לחם, כנסיית הקבר והאתר של העלייה השמיימה, זהו אחד מארבעת המקומות הקדושים המווסת על ידי הסטאטוס קוו. בהתאם להתוויה זו [של הסטאטוס קוו], הפרנציסקאנים רשאים להיכנס רק ביום החג של העלייה השמיימה של מרים.
Francesco Guaraldi
