הם קדושים מעונים ועדים של האמונה, גברים שביטאו גבורה ואת המעלות ההרואיות וחיו חיים של קדושה. כחמש עשרה אחים פרנציסקנים שחייהם נטוו זה בזה, ולו חלקית, עם ארץ הקודש ועם היעדים של הקוסטודיה, אשר זכו לכבוד של המזחים.
בסוף המאה ה-19, הדרך של סלבטורה לילי המבורך, פרידריך גאסונה ו-ממרטו אסקויו המבורכים עברו בירושלים. שמונה פרנציסקנים מתו כקדושים מעונים באותה תקופה בדמשק. באמצע המאה העשרים, גבריאל אלגרה המבורך שתרגם את התנ"ך לסינית, היה בקשר עם הקוסטודיה, בייחוד עם המכון הפרנציסקני לחקר המקרא, כשנפתח סניף שלו בהונג קונג, אפילו רק לכמה שנים.
"ניתן לומר שהם כולם היו מבשרים של האמונה. הם הגיעו לארץ הקודש בדרכים שהן מסתוריות וכאן הם מסרו את חייהם", אומר האח הפרנציסקני אוליזה זארזה, הסגן הממונה על המועמדים לקדושה של הקוסטודיה של ארץ הקודש.
ניקולאס טבליץ הקדוש ועמיתיו (דאודאטו, סטפן ו-פיטר) נחשבים ל"קדם-קדושים מעונים [פרוטו-קדושים מעונים] של הקוסטודיה. הם באים ממדינות אירופאיות שונות, הם הגיעו לירושלים בשנת 1383, כשהיעד הוא המנזר של חדר הסעודה האחרונה, שבהר ציון, מקום מושבה הראשון של הקוסטודיה של ארץ הקודש שרק נוסדה (נוסדה בשנת 1342). בשנת 1391 האחים הפרנציסקנים נשרפו בעודם בחיים על כך שנשאו עדות באזורים נוצריים לפני המוסלמים.
לבסוף, סלבטורה לילי המבורך, שנרצח עקב שנאה לאמונה בתורכיה יחד עם שבעה עמאים ארמנים מאמינים. לאחר שהגיע לארץ הקודש בשנת 1873 בגיל עשרים, הוא שהה בבית לחם ובירושלים עד שהוסמך לכהונה. הוא שירת במספר מקומות קדושים עד שנשלח לתורכיה, היכן שמת שם כקדוש מעונה ב-22 בנובמבר 1895, כשנרצח על ידי חיילים עותומאניים.
"המוות שלו על קידוש השם, יחד עם מספר מאמינים מהקהילה שלו, מדבר אודות החיים שניתנים על ידי הרועה יחד עם צאנו", הדגיש האח אוליזה. סלבטורה לילי המבורך "יכול לומר הרבה לאחים הפרנציסקנים שבפורמציה, בייחוד ביחס לרוח הבישור שלו, שלא כבתה כשהגיע לארץ הקודש, כשרוח זו צמחה עד כדי כך שנתן את חייו כקדוש מעונה."
פרידריך ג'אנסונה המבורך היה איש מיסיון באר. הקודש משך מספר שנים, כשהוא מילא תפקידים חשובים בקוסטודיה, כגון האחראי על הסטאטוס קוו וסגן הקוסטודיה. גם כשחי הוא היה ידוע בשל קדושתו, והוא כונה "האב פרידריך הטוב".
הוא התיר עקבות חשובות לנוכחותו", מספר לנו האח אוליזה. "הוא בלט בשל יכולתו לתקשר עם אחרים ולערוך דו שיח עימם. אנו חייבים את הבניין של כנסיית קתרינה הקדושה שבבית לחם ליכולתו לתווך. הוא היה הראשון שהחל את דרך הצלב ביום שישי הגדול ברחובות ירושלים. הוא היה ידוע כמטיף וכמדריך של עולי רגל."
הוא גם יזם את הקומיסריאט של ארץ הקודש בקנדה. הוא השיב את הנוכחות של המסדר הפרנציסקני ליבשת אמריקה וייסד את המקום הקדוש של שלושת הנהרות המוקדש לגבירתנו של תפילת השרשרת. "הוא חי את המיסיון כאן בגוף ראשון ובקנדה הוא המשיך לתמוך בארץ הקודש, מקדם את המגבית [של יום שישי הגדול] והפיץ את הדבקות למקומות הקדושים."
מאמרטו אסקויו היה "עולה רגל" בארץ הקודש משך שנה וחצי בין 1876 ל-1877, כולל בניסיון הכושל שלא להתמנות לבישוף בארגנטינה. הוא תיאר את ההתנסות שלו, בייחוד במקומות הקדושים ביומנו. "אתה חש את הנוכחות של ישוע האדון בכל דרך ייחודית", הוא אמר אודות ים הגליל [כנרת]. "נראה שאתה יכול לראות אותו הולך על המים."
כמו כן, הוא היה מאד ענו בעבודתו במקומות הקדושים, אולם מעל לכל הוא הזדהה רוחנית עם כל מקום [קדוש]. האח אוליזה אומר: "בנצרת, הוא ניסה ללמד על המעלות של המשפחה הקדושה. בבית לחם, כשהוא ערך את סעודת האדון, הוא חש מואר על ידי אור רוחני שאמר לו שבהוחדה ישנו את אותו הילד שנולד כאן."
האח אוליזה עובד על הסיבות של קנוניזציה של האחות הענייה קלייר מריה דה לה טריניטה, מהמנזר שבירושלים. זו לא סיבה של הקוסטודיה, אולם הוא מונה לסגן של המועמדים לקדושה משום השיוך המשותף למשפחה הפרנציסקנית. "היא היתה דמות שיש לגלותה", הוא אומר. "למרות גילה הצעיר ותקופה קצרה של חיים במנזר, היו לה חיים רוחניים אינטנסיביים מאד. היו לה התנסויות מיסטיות, היא שמעה את הקול הפנימי של ישוע המשיח."
דמות נשית נוספת הינה פאולינה דה מרצסי ניקולאי, חלק מהמסדר הפרנציסקני השלישי. הסיבה שלה הינה לחוות את הרגע, אולם אישה זו סייעה לקוסטודיה במתן תרומה מכובדת על מנת לרכוש את האדמה של המקום הקדוש של עמאוס ולהשיג את השם של הבזיליקה עבור המקום הקדוש.
האח אוליזה הינו גם האחראי על הפורמציה של הפרנציסקנים של הקוסטודיה. "הדרך של הפורמציה מסייעת למועמדים לבחור סופית את כל סגנון החיים הפרנציסקני, אשר כרוך ודורש קדושה", הוא אומר. אפילו אם לא ישירות, האחים הפרנציסקנים מוזמנים לקחת את הדרך של הקדושה באמצעות לימוד וחקר לעומק של הכריזמה הפרנציסקנית - החל מהתוכחות עד לחוקה [של המסדר], לחוקים של המסדר.
"כל היסודות הללו הינם כמו זרדים קטנים שאנו זורקים לאש על מנת להזכיר לשנו שהקדושה שלנו עוברת ממה שהבטחנו וממה שאנו בוחרים לחבק מרצון. לאחר מכן יש את החיים באחווה ואת הכלים של ההסמכה שמעניקה הכנסייה לטובת כולם: התבודדות, תרגילים, מקראות רוחניות והסקרמנטים."
"קדושה אינה דבר מה אישי, שחיים בפנימיות של הפרט: אנו נקראים להיהפך לקדושים בקהילה גם כן. קדושה הינה סגנון חיים שיש לחבק, גם כאחווה. אני חושב שזה המסר החזק ביותר של כל הקדושים שלנו ושל כל המבורכים שלנו."
