כבכל שנה, בהתאם למסורת הנטועה היטב בחיי הכנסייה של ירושלים, הקוסטודיה של ארץ הקודש חווה את יום שני של חג הפסחא בכפר פלסטיני קטן הנקרא עמאוס אל-קובייבה, הממוקם מספר קילומטרים מירושלים, מקום שלפי המסורת מזוהה עם עמאוס של הבשורה (ראה, לפי לוקאס, 24: 35-13).
היה זה כאן, במקום הקדוש שנשמר על ידי האחים הפרנציסקאנים, שהקהילה הנוצרית בדרך כלל מתקבצת וחוגגת את הזיכרון של המפגש של ישוע שקם לתחייה עם שני התלמידים בדרך, אירוע שממשיך לדבר ללבות של המאמינים כהזמנה לאמונה, תקווה והכרה של הנוכחות החיה של ישוע המשיח בהיסטוריה.
בזמנים רגילים, הכנסייה של עמאוס מלאה במאמינים מכל הכפרים הסמוכים, מהקהילות של האזור, וגם של קבוצות של קהילות מרמלה ותל אביב.
הרגע המרכזי של היום הינו באופן מסורתי סעודת האדון שנערכת על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, שמסיים עם הברכה של פת הלחם, ולאחר מכן מחלק אותם לנוכחים מידיו של הקוסטוד עצמו.
מחווה פשוטה ומעוררת , אשר מזכירה את הסימן שבאמצעותו שני השליחים זיהו את ישוע האדון: "הם זיהו אותו בבציעת הלחם".
השנה, הנסיבות קשורות למצב של המלחמה ולמגבלות שנכפו והביאו לצמצום ניכר של המשתתפים.
רק כעשרה אחים פרנציסקאנים יכלו ללוות את הקוסטוד, יחד עם מעט משפחות מהקהילה המקומית, באווירה של פיוס ושל תפילה שקטה, כמעט כפי שהיה אינטימי וקרוב לזה שמתואר בטקסט מספר הבשורה.
למרות המספר המוגבל של הנוכחים, האירועים שמרו על המשמעות הרוחנית שלמה: פת הלחם בורך וחולק, סימן קונקרטי של אחדות ושל זיכרון חי של ישוע המשיח שממשיך ללכת לצד עמו, אפילו כשהדרך הופכת אפלה.
בדרשה שלו, האח סבסטיאן אקלימאס, האח הממונה האחראי על האחווה, הזמין את הנוכחים לזהות בעצמם את ההתנסות של השליחים של עמאוס: גברים שחוו אכזבה וכאב, עם לב כבד ועיניים שלא יכולות לזהות את הנוכחות של ישוע האדון שקם לתחייה. אפילו כיום, בתקופה המאופיינת בסבל ואי וודאות, הרבה אנשים חיים עם מאבק פנימי דומה, עם שאלות פתוחות ותקוות פצועות. ואולם,, האח סבסטיאנו הזכיר כפי שקרה לשליחים, גם אנו נקראים להמשיך ללכת למסע עם האמונה שבדרכים של החיים, לפתוח את עצמנו לאפשרות שישוע האדון כבר לצידנו, אפילו אם אין אנו מזהים אותו מייד. רק על ידי שמירה על המסע, ועל ידי שנותנים לעצמנו להיות מוארים על ידי דבר האל ובציעת הלחם, אז נוכל למצוא את עצמנו מסוגלים לראות והלב שלנו מוכן להיות מואר מחדש.
בסוף האירוע, האחים הפרנציסקאנים והמשפחות התקבצו לרגע של אחווה וחלקו יחד ארוחת צוהריים, שהוצעה על ידי האח סבסטיאנו ושהוכנה באהבה על ידי הנזירות של הבישור, שמשרתות במקום הקדוש ומלוות את חיי היום יום בקהילה הנוצרית הקטנה הזו אך היקרה מאד.
בהקשר שמאופיין על ידי מצב חירום ושל מגבלות, היום בעמאוס קובייבה היה שוב שקט אולם היה בו סימן רב עוצמה: ישוע המשיח שקם לתחייה ממשיך ללכת עם עמו, והקוסטודיה של ארץ הקודש ממשיכה לשמור לא רק על המקומות הקדושים, אלא גם על האמונה החיה של הכנסייה, שלמרות שנוסתה, אינה מפסיקה לקוות.
בברכה של הלחם ובבציעת הלחם, ובמסע משותף זה, עמאוס ממשיכה להכריז לעולם שהאור של התחייה עדיין יכול להשאיר את הדרך פתוחה אפילו בלילות של ההיסטוריה.
Fr. Alberto Joan Pari
