.news-hero{position:relative;display:flex;gap:2rem;z-index:2}@media (max-width:768px){.news-hero{flex-direction:column}}.news-hero .single-news-hero{display:flex;flex-direction:column;gap:0.5rem;width:50%}@media (max-width:768px){.news-hero .single-news-hero{width:100%}}.news-hero .single-news-hero img{width:100%;height:20rem;object-fit:cover}.news-hero .single-news-hero span{font-size:0.8rem;color:var(--oxy-grey);font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title h3{font-size:1.5rem;font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title:hover h3{color:var(--oxy-red)}.news-hero .single-news-hero a{color:var(--oxy-red)}
גלימה חומה ותיק גב על הכתפיים. מזוודה ש"תמיד מוכנה" לעזיבה. כך מעדיף לתאר האח פרנצ'סקו פאטון את הדרך שלו לטייל בעולם וללכת בעולם זה, כשעד 2-16 הוא היה מיועד לעלייה לרגל.
בראיון ארוך בסגנון של ספר "כמו עולה רגל: הימים שלי בארץ הקודש", שיהיה נגיש בחנויות החל מהעשירי לינואר, שפורסם על ידי הוצאה לאור של ארץ הקודש (עם הקדמה של האפיפיור פרנסיס) ועם ראיון ארוך עם המדיה של הקוסטודיה, האח פרנצ'סקו מתייחס לחוויה שלו בארץ זו משך תשע שנים כקוסטוד, כשהוא מתכונן לסיים את תקופת כהונתו בתפקיד זה.
הוא נולד בעמקים של טרנטינו (איטליה) והתחנך במשפחה עם אמונה עמוקה, החיים של פרנצ'סקו פאטון סומנו מגיל צעיר עם דמויות כמו פרנסיס הקדוש מאסיזי ושל מקסימיליאן קולבה, שהעניקו לו השראה. "קריאה של אחווה עולמית". המינוי שלו כקוסטוד של ארץ הקודש, בשנת 2016, היה הפתעה. "מעולם לא חייתי בארץ הקודש, רק הייתי במספר עליות לרגל. בהתחלה פחדתי מתפקיד זה", הוא אומר, "חייתי את השנה הראשונה ממש כמו חניך, מנסה להכיר את האחים הפרנציסקנים, את המצב של הקוסטודיה ואת האתגרים בארץ זו". התמיכה מצד האחים היתה מדהימה: "הם קיבלו אותי כאילו תמיד הייתי כאן והם עזרו לי להצטרף אליהם."
הייד הראשון של הקוסטדויה הינו לשמור ולטפל במקומות הקדושים. "הכרתי אותם על הנייר, וכעת אני מכיר אותם אישית", אומר האח פרנצ'סקו, מדגיש את החשיבות של לחיות במקומות הקדושים, לא רק כקוסטוד, אלא כמאמין: "לא הייתי צריך לדמיין את הגולגולתא או את הקבר ככפי שהיה בעבר. לחגוג במקומות הקדושים יש לכך משמעות גדולה עבור ההתנסות האישית שלי של האמונה." האח פרנצס'קו גילה את ארץ הקודש כמקום שבו "ההיסטוריה והגיאוגרפיה נפגשים" וכמקום ששינה את הרוחניות שלו: "הייתי משוכנע עוד יותר עד יזו עוצמה אנו הנוצרים מחזיקים לממד ההיסטורי של ההתעברות ללא חטא." המקומות ש"יישארו בתוכי כוללים את הבזיליקה של נצרת, כנסיית הקבר והמולד אולם גם כפר נחום וטבחא, שעל גדות ים הגליל, ש"בו "ישוע חלק את חייו באלו של האנשים הפשוטים, היכן שהמחוות של האחווה שלו והסצנות של חלק מהדיאלוגים היפים ביותר, כמו זה עם פטרוס." וגם הר נבו "משום שאתה יכול לראות רחוק משם...".
הקוסטוד מתאר את השנים שלו בארץ הקודש כמו עלייה לרגל, מטפורה לחיים עצמם: "אני חושב שזה חשוב לחזור לתחושה של החיים כעלייה לרגל: מבפנים הטבע הארעי של החיים בארץ, יש לנו נקודת תצפית אדירה." בדומה לפרנסיס הקדוש שהזכיר לנו תמיד לאחים שלו, "אנו עולי רגל וזרים בעולם הזה" ושאול הקודש מוסיף שאנו אזרחים אחים של הקדושים וקרובים של האל" וכי זהו ייעודנו.
בתשע השנים של העלייה לרגל שלו בארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פגש עמיתים רבים לנסיעה. קודם, האחים הפרנציסקנים ואלו שחלקו קשר קרוב מאד עימו, את האחריות בניהול. לאחר מכן, מספר חברים בסגל של הקוסטודיה, כולל המזכירה שלו, דיאנה, אולם גם הנהג שלו שיבלו ו-לורדינה, כששני האחרונים הקדימו אותו בגן העדן. "שיבלי היה כמו אח עבורי. הוא היה זה שלימד אותי לערוך את סעודת האדון בערבית". עם לורדינה, הידידות ושיתוף ביעד של בישור ספר הבשורה". מערכת היחסים שלו עם הפטריארך היווני האורתודוכסי תיאופילוס השלישי, "מערכת יחסים של אחווה של שני מאמינים הנקראים להקדיש את חייהם לאל, שנפגשו במקום משותף של אמונה ושל היעד" הינו גם כן חשוב.
"ההתנסות שלי של ניהול תמיד היתה של קבלת החלטות באופן ייחודי. ככל שיכולנו לערב את אלו שהם חלק מהאחווה, כך ההחלטות נשאו פרי טוב יותר וזאת משום שכאשר אתה חש מעורב, אתה חש גם כן אחראי". זוהי המסורת של המסדר הפרנציסקני: "יש לנו את האמצעי לחלוק את ההחלטות שלנו שנקראות פרק. הרעיון הבסיסי הינו שניהול אינו מיקום שלנו בעמדת כח, אלא בעמדה של שירות". "להיות קוסטוד משמעו להיות בשירות של הקוסטודיה, והקוסטודיה אינו בשירות של הקוסטוד". גם כן משום כך, הוא מסכם בתובנה, "קוסטודים באים והולכים אולם הקוסטודיה נשארת!".
בדומה לכל עליה לרגל, ישנם מאבקים, משברים וזמנים של קושי. "כאשר הגעתי, המלחמה בסוריה היתה בשיאה. דאגתי מאד לביטחון של האחים. אני זוכר ששאלתי את האח חנא ג'אלוף (כיום הסגן של חלב ללטינים) באם הוא רוצה לעזוב את סוריה. הוא ענה לי "אם עליי למות, אני מעדיף למות לצד האנשים שלי, אינני שכיר חרב". האמונה שלו סייעה לי לקבל החלטות קשות עם שלווה רבה יותר." בתקופה של מגפת הקורונה, היתה בעיה משמעותית בעלת אופי כלכלי. בשנה וחי האחרונה, ישנה את המלחמה בעזה, עם קושי שלא לתמוך באף צד, או לבצע שיפוט, אלא להתבונן אל עבר העתיד."
משך תשע השנים, "ראיתי בהדרגה את המעורבות של העולם הפוליטי הישראלי" כש"הימין הפוליטי מערב יחד צורה של לאומנות פונדמנטליסטית וצורה של פונדמנטליזם דתי", שצץ. כקוסטודיה, "חשנו לחת רב יותר, למשל, בשאלת המיסוי, המקומות הקדושים שהיו יעד לפגיעה או לאפיזודות של אלימות, ומקרים שלח יריקה או העלבה של האחים שגברה." אולם, "אינני חושב שאלו דברים שצריכים להעציב אותנו: הניסיון של 800 שנה מאפשר לנו להיזכר שכנראה גם אפיזודה זו תעבור."
בהקשר כה מורכב, הדרך שהראה פרנסיס הקדוש ואמר לאחים שלו ולפי הדוגמא שלו, כשהוא פגש את הסולטן. "פרנסיס הקדוש מלמד אותנו ללכת קדימה אל האחר עם בטחון, לראות באחר כמו אח ואף פעם לא כאויב". זו התרומה שהקוסטודיה גם מנסה להעביר "באמצעות בתי הספר, היכן שאנו מלמדים את כולם לקבל את האחר ושתהיה גישה של אחווה." "רוח של אחווה מייצרת דבר מה יפה, שלום מייצר דבר מה יפה. עלינו לטפח חלום זה יותר ויותר."
מה יהיה עתידה של הקוסטודיה? "אני מתאר לעצמי שבהמשכיות של 800 שנה של נוכחות בארץ הקודש", ממשיך ואומר האח פרנצ'סקו. "תמיד נצטרף להתמודד עם מצבים מורכבים. כאלפיים קדושים מעונים בשמונה מאות שנים הינם מספר מרשים. התמודדנו עם מגפות, רדיפות, שינויי משטרים...."
"אחד הדברים שאני מאד מעריך בשנים הללו הינו שהאחים של הקוסטודיה עדיים חשים את המוסד: הם יודעים שהקוסטודיה אינה מציאות של אח פרנציסקני אינדיבידואלי, אלא יעד של המסדר, מאושר על ידי הכנסייה עם מטלות ספציפיות. כאשר ישנה תחושה של מוסד, הפרט אף פעם לא מנצח את ה"אותנו" ואנו חיים היטב משך התקופות של המעבר."
להיות מיסיונרי ולהיות בינלאומיים הינם שני עמודי תווך שהינם חיוניים: "זה מאד חיובי שישנם אחים שמצטרפים לקוסטודיה ישירות ממדינות שונות, אולם אני חושב שזה הכרחי שהקוסטודיה תשמר את הזהות של להיות היעד של המסדר", מדגיש האח פאטון. לפי דעתו של הקוסטוד, "העלאת החשיבות תינתן לממד של הבינלאומיות ולהשלכות שהיכולת האירופית תרד באופן ניכר. מצד אחד, זהו אתגר, ומצד שני אחריות. עלינו לעבוד הרבה יותר על הפורמציה."
"אלו היו תשע שנים של אינטנסיביות מכל נקודת השקפה: רוחני, אנושית, פוליטית וקהילתית", אומר האח פרנצ'סקו. כאשר נשאל אודות "ניחוח" של תשע השנים הללו, הדימוי הינו מהעולם הקולינארי בשימוש בדימוי של ה-קובה, מאכל מזרח תיכוני טיפוסי, "שהינו פריך מבחוץ וממולא בלב רך של בשר."
Marinella Bandini מרינלה בנדיני