יום החג של מרים מלכת ארץ הקודש נחוג במקום הקדוש של דיר ראפת בשבת ה-26 באוקטובר. אירוע השנתי הזה הינו רגע של שמחה, אולם גם רגע של הרהור ותפילה, עבור כל הנוצרים בארץ הקודש. באירוע זה, פגשנו צעירים מהקהילה של סאן סלבטורה שבירושלים שדיברו אודות חייהם כשמתייחסים לקשיים ולאי הוודאות, חיים כנוצרים באתר על בסיס יום יומי.
"אגאפה, השם של הקבוצה שלנו, משמעה אהבת האל, אהבה שמזמינה אותנו, הצעירים של ירושלים, לחיות את החסד האלוהי בכל יום. אנו מעניקים בצדקה, אנו מנסים לעזור לשכנים שלנו ואנחנו עושים הכל עם אהבה."
במילים אלו, טיים, סטודנטית צעירה לתיאולוגיה שחי בעיר העתיקה של ירושלים, מסבירה את המציאות של קבוצת העירים. יחד עימה, ישנו גם עיסא, מהנדס אזרחי, שחי בירושלים עם אשתו ויחד הם נוכחים בפעילות של קבוצת אגאפה.
"הגענו הנה עם קבוצת הצעירים לדיר ראפת בפעם הראשונה", טיים ממשיכה, "על מנת להתפלל יחד ולהנות. אם ישנה אמונה, אז אנו מאמינים שכל תפילה, ולו הקטנה ביותר, יכולה להזיז הר".
לשאת עדות לאמונה הנוצרית בירושלים הינה מבחן שצעירים אלו מתמודדים באומץ רב.
"ירושלים", אומר עיסא, "הינה עיר המאופיינת בגיוון דתי ותרבותי, וזה נכון גם בתוך אמונות אינדיבידואליות. אנו כולנו מאמינים באל אחד, אולם עבורי להיות נוצרי משמעו לחיות לפי הלימוד של ישוע המשיח."
טיים, מצד שני, מדגישה את הקשר המיוחד שכל נוצרי חש לארץ זו.
"להיות נוצרי משמעו הרבה. רבים מאמינים שארץ זו שייכת למישהו, אולם אנו חושבים שהאל נתן אותה לכולם. עבורנו כנוצרים, זה נס להיות כאן, היכן שישוע נולד וחי. לחיות בארץ זו זוהי ברכה עבורנו."
עבור הצעירים הנוצרים של ירושלים, תקווה לגבי העתיד אינה קלה כל כך. ההשלכות הישירות והעקיפות של המלחמה יש להם השפעה עמוקה על חייהם, מהווה הפרעה וקטיעה של חייהם הנורמליים וממלא את היום יום באי וודאות.
עיסא מתאר כיצד האפשק הראשון היה השעיה של החיים החברתיים, אנשים הפסיקו לצאת החוצה והמשך של החדשות של האלימות ויש לכך השפכה חמורה על השלווה שלהם.
"כל מה שאנו רוצים זה שלום, אולם זה קשה לראות כל כך הרבה סבל כל יום. הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות בחיי היום יום שלנו הוא לחיות את החיים כפי שהאל העניק לנו."
טיים גם מדברת על הקשיים להתבונן לעבר העתיד, תחושה שמשותפת להרבה צעירים. המלחמה מביאה למצוקה והם מתפתים לעזוב את הארץ שבה נולדו, אולם האמונה הופכת לעוגן שלהם לישועה.
"אישית אני מתקשה להתבונן לעבר העתיד, ואני חושבת שזה רלוונטי לצעירים רבים סביבי. אנו חושבים על חיי היום יום, מתעוררים עם המחשבה שאנשים מתים. רבים מאיתנו חושבים על עזיבה [הגירה], אולם האמונה שלנו שומרת עלינו כאן, משום שאנו מאמינים שכפי שישוע המשיח נולד וחי כאן ביננו, אנו גם יכולים להישאר והוא יגן עלינו."
החלטה להישאר כאן למרות הקשיים הינה עדות רבה של אומץ ושל אמונה שצעירים אלו מציעים. התקווה צצה מהמילים של תעירים אלה. התנסות בשנאה ואלימות הופכת את הרגעים הללו של אהבה שמעניקה מוסר של תקווה לגבי העתיד של הצעירים בארץ הקודש זוכה להערכה.
עיסא מסכם ואומר, "החלטנו להישאר משום ולמרות המתח והקשיים, אנו חיים במקום מאד יפה. לעיתים אנו מתמודדים עם שנאה שמגיעה מכיוונים שונים, אולם אלו הרגעים שאנו זקוקים ואנו מבטאים מחוות של חיבה, מעל לכל כשאנשים מראים אהבה, אפילו שיש להם את כל הסיבות שלא לעשות כך."
לוציה בורגאטו
